מפלתה של עיר המסחר האדירה מכה גלים ברחבי העולם, והשמועה על חורבנה מזעזעת את מנהיגי המדינות שמעבר לים ואת המלכים שסחרו עמה. תגובתם למשבר משלבת אבל עמוק יחד עם אימה קיומית.
מנהיגי הים נוטשים את סממני שלטונם: וירדו מעל כסאותם וכן על הארץ ישבו כביטוי מובהק של אבלות וצער. הם מסירים מעליהם את בגדי המלכות, את מעיליהם שהם מלבושים חיצוניים וחשובים, וכן את בגדי רקמתם שהם בגדים המעוטרים במלאכת מחשבת של פתילי כסף וזהב [מצודת ציון].
כנגד הסרת בגדי המלכות, הפסוק מתאר מציאות חלופית שבה חרדות ילבשו. הפרשנים מסבירים כי החרדה תקיף אותם מכל עבר ותעטוף אותם ממש כמו לבוש פיזי [מצודת דוד], או לחלופין, שהם יעטו על עצמם שק ואפר כביטוי חיצוני לחרדתם [מלבי"ם].
החרדה שאוחזת בנשיאי הים נובעת משתי סיבות עיקריות השזורות זו בזו: ראשית, הם מתאבלים על צרתה של העיר, אך מעבר לכך, הם נתקפים בפחד על עצמם. הם מבינים כי אם עיר כה גדולה וחזקה חרבה, אין להם כל ערובה לביטחונם, והם חוששים שהאויב יבוא להכות גם אותם [רד"ק, מלבי"ם].
ביחס לביטוי וחרדו לרגעים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור זמן, כלומר הם ירעדו מפחד באופן תמידי ויוסיפו חרדה על חרדתם בכל רגע שחולף. מנגד, ישנה דעה המפרשת את המילה מלשון שבר והרס, כלומר הם חרדים וחוששים פן יבוא עליהם שבר וחורבן ממש כפי שאירע לעיר [רש"י].
לבסוף, המילה ושממו מצביעה על כך שהם יוכו בתדהמה מוחלטת ובתמהון לבב נוכח המפלה הפתאומית.