המתקפה הצבאית מתקדמת בשלבים מחוץ לעיר פנימה, החל מהשמדת היישובים שסביב לה ועד להטלת מצור כבד על העיר המרכזית עצמה. בתחילת המערכה, האויב יכה בחרב את בְּנוֹתַיִךְ בַּשָּׂדֶה, כלומר את ערי הפרזות והיישובים השייכים לצור הממוקמים ביבשה מחוץ לים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לאחר כיבוש השטחים הפתוחים, יחל המצור על העיר המבוצרת עצמה, תוך שימוש בשלושה אמצעי לחימה הדרגתיים: תחילה יוקם דָּיֵק, שעל פי רוב הפרשנים הוא חומת מגן המוקפת סביב העיר כדי למנוע את בריחת התושבים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים כי זהו מגדל מצור הנבנה מול העיר לשם כיבושה [מצודת ציון].
השלב הבא הוא הקמת הסֹלְלָה. הפרשנים מסכימים כי מדובר בתל עפר גבוה הנשפך ונערם בסמוך לחומה, במטרה לאפשר לחיילים לטפס עליה, לחדור לעיר ולהשליך לתוכה אבנים.
לבסוף, כדי להגן על הכוחות הפורצים והצרים מפני חיצים, חרבות וחניתות המושלכים עליהם מתוך העיר, האויב יציב צִנָּה. מונח זה מתאר הצבת חיילים המצוידים במגינים [רש"י, רד"ק], או הקמה של מגינים גדולים במיוחד שנועדו לספוג את פגיעות המגינים על העיר [מלבי"ם, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].