מפלתה של העיר צור ניחתת עליה בשלבים, עד להכחדתה המוחלטת והפיכתה מעיר אי משגשגת לנקודת ציון גיאולוגית שוממת. המערכה מתחילה בפעולה צבאית אנושית של אויבים המחריבים את חומותיה ומגדליה, אך לאחר מכן מתערב ה' בעצמו כדי לחתום את גורלה בפעולה שורשית ועמוקה יותר [מלבי"ם].
הפועל וְסִחֵיתִי מפורש על ידי רוב הפרשנים כלשון עקירה, סילוק וטאטוא. באשר למשמעות סילוק העפר, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתבססת על המבנה הטופוגרפי של צור, שהייתה בנויה על סלע בתוך הים. כדי לאפשר חיים במקום, תושבי העיר הביאו עפר וכיסו בו את הסלע. בעת החורבן, מי הים ישטפו את האי, יעקרו את העפר המלאכותי וישליכו אותו אל הים, כך שהמקום יחזור להיות סלע ריק כפי שהיה בתחילה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי העפר האמור מתייחס לטיח ולחומרי הבנייה של המגדלים עצמם. לפי גישה זו, עקירת העפר משמעותה הפיכת העיר לגל של אבנים וסלעים יבשים שנותרו מקריסת המבנים [מצודת דוד].
בסופו של התהליך, העיר תהפוך לִצְחִיחַ סָלַע. הפרשנים מסכימים כי ביטוי זה מתאר סלע יבש, חלק ושומם, הנקי לחלוטין מכל עפר ואינו ראוי עוד ליישוב אדם [רד"ק, רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר למסירת הטקסט, יש לציין כי המילה וְנָתַתִּי נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו, כפי שמופיע בכתבי יד מדויקים [מנחת שי].