התמוטטותה המוחלטת של העיר שולחת גלי הדף של אימה ברחבי העולם הסובב אותה. חורבנה כה דרמטי, עד שהעולם כולו נדמה כמתמוטט יחד איתה, והבהלה אוחזת בכל יושבי האזורים הסמוכים.
הפרשנים מסבירים כי המילה הָאִיִּן זהה במשמעותה למילה הָאִיִּים, כאשר האות נו"ן מחליפה את האות מ"ם בסיומת, תופעה דקדוקית המוכרת ממקומות אחרים במקרא [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. עם זאת, יש המבחינים בין שתי הפעמים שהשורש מופיע בפסוק כדי למנוע כפילות, ומסבירים שהאזכור הראשון מתייחס לפרברים ולכפרים הפתוחים, ואילו האזכור השני, הָאִיִּים אֲשֶׁר בַּיָּם, מתייחס לאיים ממש שבלב הים [רד"ק]. הכוונה בפועל היא ליושבי אותם איים, שעליהם תיפול החרדה [מצודת דוד]. מבחינת הקריאה, הפועל יֶחְרְדוּ נהגה כאשר האות חי"ת מנוקדת בשווא [רד"ק, מנחת שי].
המילה עַתָּה מציינת את שלב החורבן הסופי. אם קודם לכן רעשו העמים הסמוכים רק ממשמע קול הנפילה, הרי שעכשיו הם חרדים בשל המפלה המוחלטת והסופית עצמה [מלבי"ם].
באשר למילה מִצֵּאתֵךְ, קיימות מספר גישות להבנת מהות ה"יציאה" של העיר. גישה אחת מפרשת זאת כיציאה של תושבי העיר לגלות [רש"י, רד"ק]. גישה שניה רואה בכך תיאור של נפילה, יציאה ואובדן מוחלט מן העולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנו פירוש ציורי יותר ולפיו מדובר ביציאה פיזית ממעמדה כאי בתוך הים, שכן הים יכסה את העיר לחלוטין והיא תחדל מלהתקיים כאי, אלא תיבלע בתוך הים ותהפוך לחלק ממנו [מלבי"ם].