יחזקאל, פרק ל״ד, פסוק ב׳

ה' מצווה על הנביא להוכיח את מנהיגי העם, המכונים במשל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל, תוך חזרה על הפנייה אֲלֵיהֶם לָרֹעִים לשם הדגשה. הנבואה נפתחת בקריאת צער, הוֹי, על כך שהמנהיגים בחרו להיות אלה אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם, כלומר רעו ופיטמו רק את עצמם על חשבון ממונו של הציבור. במקום להדריך את העם בדעת ובדרך ישרה, המנהיגים חטאו בעצמם, איבדו את יכולתם המוסרית להוכיח את הציבור והפקירו אותו לגורלו. בשל כך שואל הנביא הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים, כדי להזכיר שחובתו הטבעית של המנהיג היא לדאוג לעם, ולחלופין כדי להביע פליאה על המצב המעוות שבו הציבור הוא זה שמפרנס את מנהיגיו המנצלים אותו.