יחזקאל, פרק ל״ד, פסוק ב׳

חשבתם פעם מה הופך מנהיג למנהיג באמת טוב? מלך או שר אמיתי הוא כזה שקודם כל דואג לאנשים שלו. בנבואה הזו, הנביא מדבר על המנהיגים של העם וקורא להם רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל. הוא לא מתכוון לרועי צאן אמיתיים ששומרים על כבשים, אלא משתמש בזה כמשל למלכים ולשרים שהיו אמורים לשמור על העם. הנביא פותח במילה הוֹי, שזו מילה שמבטאת צער עמוק ועצב רב על ההתנהגות של אותם מנהיגים. במקום לעזור לאנשים, הפסוק אומר עליהם אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם כלומר, הם "רעו" ודאגו רק לעצמם. הם השתמשו בכסף של הציבור כדי ליהנות ולדאוג רק לצרכים האישיים שלהם, ושכחו לגמרי לעזור לחלשים ולחולים. לכן, הנביא שואל אותם שאלת פליאה: הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים. הרי התפקיד הבסיסי והטבעי של כל רועה הוא לטפל בצאן שלו ולפרנס אותו, ולא לדאוג רק לעצמו! המנהיגים של עם ישראל היו אמורים ללמד את העם משפט, להדריך אותם בדרך ישרה ולשמור עליהם. אבל בגלל שהם בחרו להתנהג בצורה לא ראויה ולחשוב רק על עצמם, הם איבדו את הזכות להנהיג, והשאירו את העם ממש כמו כבשים שהלכו לאיבוד בלי רועה שישמור עליהן.