יצא לכם פעם לראות עדר של בעלי חיים ולשים לב איך לפעמים החיות הגדולות והחזקות תופסות את כל המקום, ולא משאירות אוכל לחלשות ולקטנות? הנביא משתמש בדיוק בתמונה הזו מעולם הרועים והצאן, כדי לתאר מציאות עצובה שהייתה בעם. הוא מתאר כיצד הכבשים השמנות והחזקות מנצלות את הכוח שלהן ופוגעות באחרות בְּצַד וּבְכָתֵף, כלומר בעזרת הזרועות והגוף שלהן, ודואגות שתֶּהְדֹּפוּ, שזה אומר לדחוף בכוח. ואז המצב אפילו מחמיר, כשהן פוגעות ווּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ את כל הַנַּחְלוֹת, שהן הכבשים החלשות והחולות שלא מסוגלות להגן על עצמן. ההצקה הזו נמשכת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל הַחוּצָה, כלומר עד שהכבשים החלשות נאלצות לברוח ולהידחף החוצה מתוך העדר.
אבל הנביא לא מדבר רק על כבשים, אלא משתמש בהן כמשל. הכבשים החזקות מסמלות את המנהיגים והאנשים החזקים בעם. במקום לעזור ולשמור על כולם, הם ניצלו את הכוח שלהם כדי לקחת מהאנשים העניים והחלשים את מה ששייך להם. ההתנהגות הרעה הזו של המנהיגים שדחפו את החלשים, היא זו שבסופו של דבר גרמה לעם כולו להתפזר ולצאת לגלות מחוץ לארצו.