ה' מדמה את עצמו לרועה מסור הדואג לעדרו ויוצא לחפש את צאנו שאבד ביום סערה ואפלה, כסמל להשגחתו על עם ישראל ולקיבוצם מגלותם. כפי שרועה חוקר, בודק וסופר את הצאן שלו כדי לוודא שאף כבש אינו חסר [מצודת דוד, מלבי"ם], והוא מהלך ביניהם כדי לאספם יחד [רש"י], כך יפעל ה' כלפי עמו.
הפרשנים מסכימים כי המילה נִפְרָשׁוֹת משמעותה בהמות שהופרדו, התרחקו והתפזרו. דווקא במצב של פירוד כזה, הרועה נדרש לבדוק את העדר באופן יסודי וקפדני הרבה יותר [רד"ק]. הפיזור מתרחש בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, שכן דרכו הטבעית של צאן היא לתעות ולהתפזר לכל עבר בימים מעוננים וקודרים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בנמשל, יום הענן והערפל מסמל את היום המר והחשוך של הגלות [רד"ק, מצודת דוד]. עם ישראל התפזר בין האומות בימים אפלים אלו בעקבות עיוורונם של המנהיגים, אשר דאגו רק לעצמם והזניחו את צורכי הקהל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. ה' מבטיח לבקר את צאנו, להשגיח עליהם ולהציל אותם מכל הפגעים והמקרים הרעים שפגשו אותם במקומות שאליהם נפוצו [מצודת דוד, מלבי"ם].
מבחינת מסורת הטקסט, המילה הַמְּקוֹמֹת מופיעה כאן בכתיב חסר, אחת משלוש פעמים בלבד בתנ"ך כולו שבהן היא נכתבת כך, והמילה בְתוֹךְ נכתבת ללא מתג [מנחת שי].