נבואת התוכחה מציגה תמונה חברתית קשה באמצעות משל מעולם רעיית הצאן, שבו החזקים אינם מסתפקים בלקיחת המשאבים הטובים ביותר לעצמם, אלא משחיתים בזדון את מה שנותר כדי למנוע מהחלשים ליהנות ממנו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתוכחה מופנית כלפי העשירים, הגדולים והחזקים שבעם, המנצלים את כוחם. לעומת זאת, יש המפרשים כי הנביא פונה ישירות אל המלכים והמנהיגים שרועים את העם שלא כראוי [אברבנאל].
הנביא שואל בתמיהה: הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ – כלום לא די לכם בכך שבזכות כוחכם אתם זוכים לאכול מהמרעה הדשן והטוב ביותר? הציפייה הייתה שלפחות ישאירו את השאריות לשאר הצאן, אך במקום זאת: וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם. המילה תרמסו מבטאת דריכה [מצודת ציון], והמשמעות היא שהחזקים רומסים ומשחיתים את כרי המרעה הנותרים, כך שהחלשים אינם יכולים ליהנות מהם [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
תמונה דומה עולה גם ביחס לשתייה: וּמִשְׁקַע־מַיִם תִּשְׁתּוּ. הפרשנים מסכימים כי משקע מתאר מים צלולים ונקיים, שהטיט שבהם שקע לקרקעית. לאחר שהחזקים שותים מים זכים אלו, הם פונים אל המים שנשארו: וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן. משמעות המילה תרפשון היא דריכה שמעכירה את המים ומעלה את הרפש והבוץ מן הקרקעית [מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ].
התנהלות זו ממחישה את האכזריות שבה החזקים, או המלכים, משעבדים את העם ומתייחסים אליו כאל חיות נחותות, הנאלצות לאכול מזון רמוס ולשתות מים עכורים [אברבנאל]. בעקבות רשעות זו ועושק הדלים, מסבירים הפרשנים כי ה' יתערב בהשגחה פרטית ויעשה משפט צדק. ה' ישפוט בין "השה הבריא", המסמל את בעלי הכוח שהטילו אימה וגזלו מעבר לראוי להם, לבין "השה הרזה", המסמל את העניים והחלשים הסובלים את עול הדיכוי והגלות. בשל כישלון ההנהגה האנושית, הישועה והצדק יבואו רק מכוחו הישיר של ה' [מלבי"ם, אברבנאל].