יחזקאל, פרק ל״ד, פסוק י״ד

מבעד לדימוי הפסטורלי של רועה הדואג לצאנו, משתקפת שיבת עם ישראל לארצו לעתיד לבוא. ההבטחה האלוהית היא כי העם יגיע למקומו הנכון, שבו יזכה הן לפרנסה והן למנוחה מוחלטת [ביאור שטיינזלץ]. כפילות הלשון והחזרה על תיאורי השפע בפסוק, כדוגמת בְּמִרְעֶה־טּוֹב, נועדו להדגיש את עוצמתה ואת ריבויה של הטובה שה׳ ישפיע עליהם [מצודת דוד].

הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת שנעשית בין צורכי הקיום השונים. המילה בְּמִרְעֶה מתייחסת למקום שבו הצאן רועה ואוכל ביום, ולכן נדרש שיהיה זה וּמִרְעֶה שָׁמֵן ופורה. לעומת זאת, המילה נְוֵהֶם או בְּנָוֶה מתארת את מקום המדור והמנוחה [מצודת ציון], המקום שבו הצאן שוהה בלילה או בשעות החום. בהתאמה, משמעות המילה תִּרְבַּצְנָה היא פעולת השכיבה למנוחה [מצודת ציון]. התנאי ההכרחי למקום רביצה טוב הוא ביטחון מלא מפני סכנות כגון זאבים ושודדים [מלבי"ם].

הבטחת הנביא היא כי מקום זה יהיה וּבְהָרֵי מְרוֹם־יִשְׂרָאֵל. בדרך כלל, הרים גבוהים אמנם מספקים מחסה בטוח ללילה, אך הם חסרים מרעה שמן, מה שמאלץ את הצאן לרדת מהם ביום כדי לחפש אוכל. אולם כאן מובטח מצב פלאי: הצאן יזכה לביטחון של ההרים ולמרעה עשיר באותו המקום בדיוק, ולא יצטרך לרדת כלל אל העמק לחפש מזון [מלבי"ם]. ביטוי זה, וּבְהָרֵי מְרוֹם־יִשְׂרָאֵל, מזוהה באופן ספציפי עם ירושלים, הנחשבת לגבוהה מכל ארץ ישראל, והיא זו שתשמש כמדורם העתידי והבטוח של ישראל [רד"ק].

מבחינת מסירת הטקסט מדור לדור, מציינים חוקרי המסורה כי קיימת מחלוקת בכתבי היד העתיקים לגבי כתיבת המילה אֹתָם, האם נכתבה במקור חסרה או מלאה באות וי"ו [מנחת שי].