מנהיגי העם מואשמים בניצול ציני ואנוכיות, כאשר במקום לדאוג לרווחת הציבור שעליו הם מופקדים, הם עוסקים בהתעשרות אישית על חשבונו. הפרשנים מסכימים כי הפסוק משתמש בדימוי מובהק של רועה וצאן כדי לתאר את עושק העם בידי שריו.
אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ מתייחס למיטב הצאן ולחלקים המובחרים ביותר. הנמשל הוא שהשרים גוזלים את ממונם של עשירי העם ולוקחים אותו לעצמם שלא במשפט. בנוסף, וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הרועים תולשים את צמר הכבשים כדי להכין לעצמם בגדים מפוארים, וכן הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ, כלומר את הכבשה השמנה והמפוטמת ביותר הם שוחטים למאכל כדי לענג את נפשם.
מנגד, הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ, בעודם מנצלים את הצאן להנאותיהם הפרטיות, המנהיגים מזניחים את שאר העם. הם מתעלמים מתקנת הציבור ואינם ממלאים את חובתם הבסיסית לפרנס, לנהל ולדאוג לרווחת האומה כולה.