לאחר שרועי ישראל ומלכיהם פשעו בתפקידם, מבהירה הנבואה כי סילוקם של מנהיגים אלו אינו מוביל להפקרת העם או לכליונו. להפך, שלב זה מסמן מעבר מנבואות חורבן לנבואות של גאולה ותשועה.
בהכרזה הִנְנִי אָנִי, מצהיר ה' כי הוא עצמו לוקח את מושכות ההנהגה. מאחר שהרועים האנושיים מעלו בתפקידם, ה' לא יותיר את צאנו ללא השגחה או יסמוך על רועים אחרים, אלא יתגלה כמלכם האמיתי ויוציאם מן הגלות בכבודו ובעצמו.
הפעולות האלוהיות כלפי העם מתוארות במילים וְדָרַשְׁתִּי וכן וּבִקַּרְתִּים. הפרשנים מסכימים כי מדובר בפעולות של חיפוש והשגחה מדוקדקת על העם המפוזר בגלות. המילה וּבִקַּרְתִּים זוכה למספר הדגשים: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכך לשון של חקירה, בדיקה וספירה. ה' יבדוק את תכונת העם ומצבו, יסקור את העדר כדי לדעת מי חסר מתוכו, וישגיח עליהם לפרטי פרטים. לעומת זאת, יש המעניקים למילה זו גוון של רחמים, ומפרשים אותה מלשון ביקור חולים [רש"י], רמז לדאגתו של ה' לצאנו הפצוע והכואב.