ה' משמיע שבועה חמורה ומוחלטת נגד מנהיגי העם, המדומים לרועים פושעים. במקום להגן על הצאן שעליו הופקדו, הם הפקירו אותו לסכנות וניצלו את מעמדם לתועלת אישית.
המילים חי אני יחד עם אם לא מבטאות גזר דין אלוהי המלווה בשבועה חזקה שאינה ניתנת לביטול, ומשמשות כאיום מפורש לעונש שיבוא בעקבות המעשים [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הצאן הפך לבז, כלומר לביזה ולשלל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ונטרף על ידי חיות השדה. אסון זה התרחש מאין רועה, משום שהצאן נותר ללא השגחה ראויה מצד ההנהגה [מצודת דוד]. מבחינה משפטית ומוסרית, הרועים נושאים באחריות מלאה לאובדן. אף על פי שפגיעת חיות רעות וליסטים נחשבת בדרך כלל לאונס שלא ניתן למנוע, הרי שברגע שהרועים הותירו את הצאן ללא השגחה והובילו אותו למקומות סכנה, הם נחשבים כמי שפשעו מתחילה, ופשיעתם היא שהובילה לאסון. בנוסף, נאמר ולא דרשו רעי, שכן היה עליהם לכל הפחות לשכור שומרים חלופיים המצוידים במקלות כדי להציל את הצאן [מלבי"ם].
הבגידה הגדולה ביותר של ההנהגה מתבטאת במילים וירעו הרעים אותם. כלל הפרשנים מסכימים כי המילה "אותם" מתייחסת לרועים עצמם. אנשי השלטון דאגו אך ורק לעצמם, ורעו כדי להשמין את בשרם שלהם על חשבון הציבור. הם נחשבים לשומרי שכר שלקחו את התמורה לעצמם, ואינם יכולים לטעון שפשוט הסתלקו מתפקידם והפסיקו להיות רועים, שכן הם המשיכו "לרעות" ולנצל את המערכת למען עצמם, בעוד שאת צאנו של ה' לא רעו כלל [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].