מנהיגי ישראל נמשלים לרועים אשר זונחים את חובתם לדאוג לצאן מרעיתם, ובמקום זאת מנצלים אותו לצרכיהם האישיים. דרך תיאור מצבן הפיזי של הכבשים, נחשפת ההזנחה הפושעת של השכבות החלשות בעם – העניים, החולים, הגולים והשבויים – וכן ההימנעות מהדרכת העם בדרך הישרה והרחקתו מאמונות משובשות [רד"ק, מצודת דוד].
הפרשנים מבחינים בין דרגות שונות של חולשה ופגיעה בצאן. לגבי אֶת הַנַּחְלוֹת, הגישה המרכזית היא שמדובר בכבשים כחושות וחלשות, או כאלו שכואבות באחד מאיבריהן וזקוקות לתמיכה פיזית [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, יש המדייקים כי מדובר רק בשלב ההתחלתי של המחלה, ולכן די היה בחיזוקן, לעומת וְאֶת הַחוֹלָה – כבשה שכבר חלתה לגמרי וזקוקה לרפואה של ממש [מלבי"ם]. פגיעה חמורה יותר מוצגת במילים וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, המתייחסות לכבשה שעצם ברגלה או בידה נשברה, והרועים לא טרחו לקשור ולעטוף את השבר בבד כדרך הרופאים [רש"י, מצודת ציון].
בנוסף להזנחה הבריאותית, קיימת גם התעלמות מאובדן הצאן, תוך הבחנה בין שני מצבים של התרחקות מהעדר. וְאֶת הַנִּדַּחַת היא כבשה שהורחקה ונדחפה אל מחוץ לעדר, אך מקומה עדיין ידוע, ובכל זאת הרועים לא השיבו אותה [רד"ק, מלבי"ם]. לעומתה, וְאֶת הָאֹבֶדֶת מתארת כבשה שנעלמה לחלוטין ומקומה לא נודע, והרועים אפילו לא יצאו לחפש אחריה [מצודת דוד, רד"ק].
חלף הנהגה של רחמים ודאגה לחלש, בחרו המנהיגים בשלטון של עריצות וניצול, כפי שנאמר וּבְחׇזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ. המילה רְדִיתֶם מבטאת שלטון, ייסורים והורדה ממעמד של חירות לעבדות קשה ומשברת גוף [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. מבחינה לשונית, השימוש במילה "אֹתָם" במקום "בָּהֶם" מדגיש את עוצמת ההשפלה; המנהיגים לא רק משלו בעם, אלא התייחסו לאנשים בביזיון, כאילו היו חיות או עיר כבושה [מלבי"ם].