נבואת הגאולה עוברת מן המשל אל הנמשל, ומציגה את השבת פזורי ישראל לארצם כתהליך של איסוף צאן אובד והבאתו אל מרעה משובח. ה' מבטיח לגאול את העם בשני אופנים המשלימים זה את זה: וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים מתייחס לאלו שנפלו בשבי ונמצאים תחת שלטון ויד זרה, שמשם יש צורך להוציאם ולשחררם. במקביל, וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת מכוון לאלו שהתפזרו ונדדו ברחבי העולם, ואותם ה' יקבץ חזרה אל מקומם [מלבי"ם].
לאחר קיבוצם, ה' יביא אותם אל אדמתם וירעה אותם בהרי ישראל. אזור זה אינו מקום צחיח וחסר עשב, אלא מרעה טוב ומובחר המלמד על כך שארץ ישראל היא הפאר והצבי שבכל הארצות, כאשר האזכור של הרי ישראל רומז בייחוד לירושלים, שתהיה נווה משכנם [אברבנאל].
המרעה המובטח יתקיים בָּאֲפִיקִים, כלומר בנחלים ובמקומות שבהם זורמים מים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], המייצגים אזורי התיישבות מובחרים ושופעים [מצודת דוד]. אזכור ההרים יחד עם האפיקים ממשיך את דימוי הצאן למציאות הגיאוגרפית: כשם שעזים רועות בטבעיות בהרים, בעוד כבשים ורחלים זקוקות למרעה בעמקים ובנחלים, כך ישראל ישובו לארצם וישכנו בכל מקום יישוב טוב וראוי, בין אם באזורי ההר ובין אם בעמקים [רד"ק].