בדימוי ציורי מעולם הרועים והצאן, נחשפת מציאות קשה של עושק חברתי ופוליטי, שבה החזקים מנצלים את כוחם כדי לרמוס את החלשים. רוב הפרשנים מסכימים כי הכתוב ממחיש כיצד הכבשים השמנות והחזקות שבעדר מתאכזרות לאלו שאין בכוחן להתגונן.
הנביא מפרט את שלבי הפגיעה: בְּצַד וּבְכָתֵף, כלומר תוך שימוש ברוחב הזרוע במקום חיבורה לגוף [מצודת ציון], תֶּהְדֹּפוּ, שעניינו דחיפה והכאה חזקה [מצודת ציון]. מבחינה מסורתית ודקדוקית, האות תי"ו במילה זו מנוקדת בסגול [מנחת שי]. לאחר מכן הפגיעה מחמירה, וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ (כאשר האות גימ"ל דגושה [מנחת שי]) את כָּל הַנַּחְלוֹת, שהן הכבשים החלשות [ביאור שטיינזלץ], הכאובות והחולות באחד מאיבריהן [מצודת ציון, אברבנאל]. ההתעללות נמשכת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל הַחוּצָה, כלומר עד שאותן חלשות שלא החזיקו מעמד נאלצות לנוס ולהידחף בכוח אל מחוץ לעדר [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מאחורי התיאור הציורי מסתתרת ביקורת נוקבת על הנהגת העם, המפעילה כוח ורשע [רד"ק]. הגישות השונות מפרשות את הנמשל בשני רבדים עיקריים המשלימים זה את זה: במישור החברתי, זהו משל לעריצים ולתקיפים העושקים את הדלים, לוקחים את נחלתם ובוזזים את רכושם [מלבי"ם]. במישור הלאומי וההיסטורי, בעלי הכוח הללו מסמלים את המלכים והמנהיגים, אשר במעשיהם הרעים דחקו את העם והובילו בסופו של דבר לחורבן ישראל ולפיזורם בגלות [אברבנאל].