נבואה זו מציגה ביקורת נוקבת על מנהיגות המנצלת את מעמדה לתועלת אישית במקום לשרת את העם ולדאוג לצרכיו. הנביא משתמש בדימוי של רועה וצאן כדי להמחיש את השבר המוסרי שבהנהגה.
הפרשנים מסכימים כי רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל המוזכרים בפסוק אינם רועי בהמות, אלא משל למלכים, לשרים ולפרנסי העם המופקדים על הנהגתו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. הכפילות בפסוק, אֲלֵיהֶם לָרֹעִים, נועדה להדגשה ולתוספת ביאור [רד"ק, מלבי"ם].
קריאת הנביא נפתחת במילה הוֹי, שהיא קריאה המבטאת צער וקינה [מצודת ציון] על דרכם של המנהיגים. עיקר התוכחה טמון במילים אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם, כלומר, המנהיגים רעו את עצמם. במקום לדאוג לעם, הם התעסקו בהנאותיהם האישיות, פיטמו את גופם ועינגו את עצמם על חשבון ממונו של הציבור שתחת אחריותם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
בתגובה לכך, מציג הנביא שאלה רטורית: הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשפט זה בא להזכיר את חובתו הבסיסית של הרועה: תפקידו הטבעי והראוי הוא לרעות את הצאן, לפקח עליו ולפרנסו, ולא לדאוג לעצמו. לעומת זאת, יש המפרשים את המשפט כזעקת פליאה על היפוך התפקידים המעוות שנוצר, בו הצאן הוא זה שרועה ומפרנס את הרועים [ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. המנהיגים נהנים ממשאבי העם, מגיזתם ומחלבם, אך מתנערים מחובתם לטפל בחלשים, בחולים ובאובדים, ובמקום זאת רודים בעם בכוח [מלבי"ם].
ייעודם האמיתי של מנהיגי ישראל היה לרעות את העם בדעת ובהשכל, להדריכם בדרך ישרה, ללמדם תורה ומשפט ולהוכיחם בעת הצורך. אולם, מכיוון שהמנהיגים עצמם חטאו והשחיתו את דרכם, הם איבדו את היכולת המוסרית להוכיח את העם ולהשגיח עליו כראוי, ובכך הפקירו את הצאן לגורלו [רד"ק, חומת אנך].