תמונת הצאן העזוב המשוטט בחוסר אונים ממחישה את התוצאות ההרסניות של מנהיגות כושלת. ללא יד מכוונת, הכבשים מתפזרות באזורים מסוכנים, בעוד הרועים שהיו אמורים להגן עליהן נותרים אדישים לגורלן. הפיזור הפיזי של העדר משקף משבר לאומי ורוחני עמוק, שבו היעדר הנהגה מוביל להתפרקות החברה.
המילה יִשְׁגּוּ מבטאת תעייה ואיבוד הדרך [מצודת ציון, רד"ק]. הצאן תועות ועולות אל הֶהָרִים הגבוהים, ומשם יורדות אל כל גִּבְעָה הנמצאת תחתיהם. התנועה המתמדת הזו גורמת להן לשכוח את מקום רבצן המקורי, וכך הן מתפזרות לכל עבר מבלי לדעת לאן מועדות פניהן [מלבי"ם, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהצאן התועות מסמלות את העם, שהופקר על ידי מנהיגיו. המלכים והמנהיגים, שהיו אמורים לשמש כרועים נאמנים, דאגו רק לעצמם, עשקו את ההמונים, ולא שפטו צדק או הוכיחו את החוטאים [רש"י, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מהיעדר ההכוונה, העם החל לנהוג בהפקרות, וכל אדם עשה כרצונו [רש"י].
ציון המקומות שבהם תועה הצאן אינו מקרי. התעייה על ההרים והגבעות מסמלת את ההידרדרות הרוחנית של העם לעבודה זרה, שכן פולחנים אלו התקיימו לרוב במקומות גבוהים ופתוחים [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. ההפקרות הרוחנית והחברתית הזו הובילה לבסוף לגלות. העם פוזר בין האומות, נע ונד, והפך לטרף בידי אימפריות זרות שהשחיתו אותו [מצודת דוד, אברבנאל].
לנוכח האסון, בולטת האדישות המוחלטת של המנהיגים, שכן וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. הפרשנים מבחינים בין שתי הפעולות הללו: "בקשה" היא החיפוש הפיזי אחר האבדה כדי למצוא אותה, בעוד "דרישה" היא חקירה ותביעת האבדה מידי מי שמצא אותה, באמצעות מתן סימנים. במצב תקין, רועה שאיבד צאן היה יוצא תחילה לחפש ולבקש אותו, ואם לא היה מוצא, היה דורש וחוקר אצל אנשים אחרים. כאן הטרגדיה כפולה: לא רק שאין מי שדורש וחוקר על הצאן שאבד, אלא שאין אפילו מי שמתחיל לחפש אותו [מלבי"ם]. במישור הלאומי, משמעות הדבר היא שאין מי שינסה לאסוף את העם, להשיב אותו לדרך הישר, ולהציל אותו מאובדנו המוחלט [מצודת דוד, אברבנאל].