יצא לכם פעם לנסות לבנות מגדל ענק יחד עם חברים, ולגלות שחסרים לכם חומרים? פעם, בני האדם החליטו להפסיק לנדוד באוהלים ולבנות עיר גדולה ומרכזית אחת. הם רצו להישאר יחד ולהיות חזקים, למרות שה' רצה שהם יתפזרו וימלאו את כל העולם. כדי להצליח במשימה העצומה הזו, הם היו צריכים לשתף פעולה. כשהם אמרו אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, הם לא התכוונו סתם לשני חברים שמדברים, אלא לאומות שלמות שפונות אחת לשנייה כדי לעבוד יחד. הם עודדו אחד את השני ואמרו הָבָה, שזו קריאה שאומרת: קדימה, בואו נזדרז ונתכונן לעבודה המשותפת.
אבל הייתה להם בעיה. באזור שבו הם גרו, בקעת בבל, לא היו אבנים טבעיות לבנייה. אז מה הם עשו? הם חשבו על רעיון חכם. הם אמרו נִלְבְּנָה לְבֵנִים, כלומר, נייצר בעצמנו לבנים מבוץ. כדי שהלבנים האלו יהיו חזקות ועמידות למים, הם החליטו וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה, לאפות אותן בתוך תנור ענק וחם. ככה נוצר מצב שבו וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, הלבנה שהם הכינו בעצמם שימשה אותם במקום אבן אמיתית.
עכשיו הם היו צריכים משהו שידביק את הלבנים זו לזו. בדרך כלל משתמשים במלט, אבל לא היה להם איך להכין אותו. במקום זה, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. המילה הַחֵמָר מתארת זפת שחורה וחזקה שהייתה נפוצה באזור שלהם, והם השתמשו בה בתור חֹמֶר, כלומר בתור הדבק של הבניין. בני האדם היו מאוד גאים בעצמם על ההמצאות האלו ועל הבניין העצום שהם מקימים. הם רצו להראות כמה הם חזקים ולעשות לעצמם שם גדול, אבל בעצם, כל הבניין המרשים שלהם היה עשוי רק מתחליפים וחומרים שהאדם יצר בעצמו.