תארו לעצמכם שאתם עומדים לפגוש מישהו שאתם חוששים ממנו מאוד, אבל פתאום משהו בלב גורם לכם להרגיש אמיצים. אחרי לילה שלם שבו יעקב נאבק במלאך, מגיע הבוקר. התורה מספרת שוַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו. במקום להוריד את הראש ולהיות משותק מפחד כמו קודם, יעקב מרים את העיניים בביטחון. המלאך הבטיח לו שהכל יהיה בסדר, וכעת הוא מרגיש חזק ואמיץ.
אבל כשהוא מסתכל מרחוק, הוא רואה את עשיו אחיו מתקרב, וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. הצבא הענק הזה מוכיח שעשיו עדיין כועס ולא התפייס מהמתנות שיעקב שלח לו. זה מראה מלחיץ, במיוחד כשמשווים את הצבא הגדול של עשיו למשפחה הקטנה של יעקב.
למרות הסכנה, יעקב לא מתכונן למלחמה אלא פועל בדרך אחרת. הוא סומך על ה' שישמור עליו, אבל מבין שהוא חייב גם לארגן את המשפחה בחוכמה. לכן וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. הוא מסדר את המשפחה מחדש ומצמיד כל ילד לאמא שלו.
למה הוא עשה זאת דווקא כך? קודם כל, כדי שהם יעמדו בצורה מסודרת ומכובדת כשיפגשו את עשיו. בנוסף, כל אמא שומרת הכי טוב על הילדים שלה, ואם יצטרכו לברוח, היא תוכל להגן עליהם מיד. יעקב גם קיווה שכשעשיו יראה אימהות שמחבקות את הילדים הקטנים שלהן, הלב שלו יתרכך והוא ירחם עליהם, כי אפילו לוחם קשוח יתבייש לפגוע באימהות ובילדים רכים.
ההתנהגות של יעקב מלמדת אותנו שיעור חשוב: גם כשאנחנו מלאים באמונה בה' וסומכים עליו שיעזור לנו, אנחנו תמיד צריכים לעשות את המאמץ שלנו, לפעול בדרך הטבע ולא לסמוך רק על ניסים.