קרה לכם פעם שהייתם ממש מפוחדים, ואז מישהו שמר עליכם ועזר לכם, והרגשתם שאתם חייבים לומר לו תודה מכל הלב? זה בדיוק מה שמרגיש עכשיו יעקב. אחרי כל הסכנות שעבר בדרך, הוא אוסף את המשפחה שלו ומבקש מהם לעלות יחד למקום בטוח שנקרא בית אל, כדי להודות לה' שהציל אותו.
יעקב מסביר להם שהוא מקים את המזבח בגלל מה שקרה לו בְּיוֹם צָרָתִי. היום הקשה והמפחיד הזה היה הזמן שבו יעקב פחד מאוד לפגוש את אחיו עשיו, התפלל אל ה' וקיבל הבטחה שהוא יהיה מוגן. יעקב קורא לה' הָעֹנֶה אֹתִי, וזה לא אומר רק שה' ענה לו במילים, אלא שה' ממש השגיח עליו והסתכל עליו מקרוב. המילה הזו נאמרת בלשון הווה, כי יעקב רוצה ללמד את המשפחה שלו שה' לא עזר לו רק פעם אחת בעבר, אלא ממשיך לענות ולשמור עליו גם עכשיו.
יעקב מוסיף ואומר שה' היה עִמָּדִי. המילה הזו מזכירה את המילה עמידה, והיא מלמדת אותנו שה' ממש עמד לצידו של יעקב, תמך בו ועזר לו לאורך כל המסע הארוך שלו.
אם תקשיבו טוב למילים של יעקב, תשימו לב למשהו מיוחד. בהתחלה הוא פונה למשפחה שלו בלשון רבים ואומר להם שיקומו ויעלו יחד, אבל מיד אחר כך הוא עובר ללשון יחיד ואומר וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ. למה הוא אומר "אעשה" בעצמי? מכיוון שהקמת המזבח הייתה המשימה האישית והמיוחדת של יעקב. הוא לא רצה רק להקריב קורבן ולהמשיך הלאה, אלא להקים מקום קדוש וקבוע שיישאר גם לעתיד, כדי לזכור תמיד את ההצלה הגדולה של ה'.