תארו לעצמכם שאתם נמצאים במסע ארוך רחוק מהבית, ופתאום מגיעה אליכם אורחת מיוחדת עם הודעה חשובה. כשעשו כעס על יעקב, אמא רבקה הבטיחה לקרוא ליעקב לחזור הביתה כשהסכנה תחלוף. רבקה קיימה את ההבטחה ושלחה אליו את דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, האישה שטיפלה בה במסירות כשהייתה קטנה, כדי להודיע לו שהגיע הזמן לשוב לארץ כנען. דבורה יצאה לדרך ומצאה את יעקב, אך לצערנו, בזמן המסע חזרה היא נפטרה.
יעקב קבר אותה מִתַּחַת לְבֵית אֵל, כלומר למרגלות ההר שעליו הייתה העיר, במקום שהיה תַּחַת הָאַלּוֹן, מתחת לעץ גדול. יעקב קרא למקום הזה אַלּוֹן בָּכוּת, שמשמעותו עץ של בכי גדול. למה בכי כל כך גדול? כי באותו זמן יעקב לא בכה רק על דבורה, אלא קיבל עוד בשורה עצובה מאוד: אמא שלו, רבקה הצדקת, נפטרה.
אולי תשאלו למה התורה לא מספרת לנו בפירוש על פטירתה של רבקה, אלא רק רומזת על כך דרך הסיפור על דבורה? באותו זמן יצחק היה מבוגר מאוד ולא יכול היה לצאת מהבית, ויעקב עדיין היה רחוק בדרך. אם היו עושים לרבקה הלוויה גדולה, עשו היה היחיד שצועד אחריה. כדי שאנשים לא יגידו מילים לא יפות על כך שזה הבן היחיד שצועד בהלוויה שלה, קברו אותה בשקט ובסתר בלילה. לכן גם התורה שומרת על כבודה ומסתירה את פטירתה. יעקב היה עצוב מאוד על כך שלא זכה לראות את אמו לפני פטירתה, אבל מיד אחר כך ה' נגלה אליו כדי לנחם אותו, ממש כמו שבאים לנחם אבלים, ולחזק אותו בברכה.