רגע המעבר שבין חיבוק משפחתי חם לבין מעמד רשמי של ברכה נבואית מקפל בתוכו רגשות עזים ופעולות סמליות. לאחר שיעקב גילה חיבה עמוקה לנכדיו, יוסף מבקש להכין את הקרקע להענקת הברכות עצמן, מתוך הבנה שמעמד קדוש דורש הזמנה והכנה מיוחדת.
סדר הזמנים של התרחשות זו נתון לדיון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפעולה זו התרחשה מיד לאחר שיעקב נשק וחיבק את הנכדים, ובטרם ברך אותם. לעומת זאת, יש הסבורים כי הפסוק מתאר פעולה מאוחרת שהתרחשה רק לאחר סיום הברכות כולן, כשהכתוב מקדים את המאוחר כדי לסכם את האירוע, ורק בפסוקים הבאים חוזר לפרט כיצד בדיוק ניתנה הברכה [אבן עזרא, בכור שור, יהל אור].
הפסוק מציין כי יוסף הוציא את בניו מֵעִם בִּרְכָּיו. משמעות המילה "עם" בהקשר זה היא מבין ברכיו [רד"ק, ביאור יש"ר, יהל אור]. יעקב ישב באותה עת על קצה המיטה ורגליו על הקרקע, והנכדים עמדו בין ברכיו [פענח רזא]. הוצאתם משם נדרשה מכמה סיבות. ראשית, הנכדים היו דבוקים ליעקב מתוך החיבוק, ויוסף רצה לארגן אותם מחדש [דעת זקנים, הדר זקנים, ספורנו]. שנית, הימצאותם שם הכבידה על יעקב הזקן, והיה לו קושי להרים את ידיו ולסמוך אותן עליהם בעודם קרובים כל כך, ולכן יוסף הרחיק אותם מעט [קרני אור, ברכת אשר].
מעבר לצד המעשי, הייתה כאן כוונה ברורה של סידור הבנים. יוסף הבין שהגיש אותם תחילה שלא כסדר הראוי לברכה [רד"ק], וביקש להעמידם או להושיבם מימין ומשמאל [רש"י, צאינה וראינה]. מעשה זה טמן בחובו גם תמרון מחושב מצידו של יוסף. מאחר שחשש שיעקב יעדיף את אפרים הצעיר, הוא משך אותם לאחור כביכול לצורך הכנה רשמית לברכה, במטרה לסדרם מחדש כך שמנשה הבכור ימוקם בהכרח מול יד ימינו של יעקב [משכיל לדוד].
לאחר מכן נאמר וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה. הכתוב מדגיש כי אפיו של יוסף, המשתחווה, הם אלו שפגעו בארץ, ולא שהשתחווה אל עבר פניו של יעקב [הכתב והקבלה]. השתחוויה זו נושאת מספר משמעויות. במישור המעשי והנימוסי, זהו דרך כבוד של אדם הנפטר ופוסע לאחוריו מלפני אביו או רבו [רש"י, מזרחי, גור אריה]. כדי לבצע השתחוויה מלאה של פישוט ידיים ורגליים, יוסף היה חייב לפסוע לאחור ולפנות לעצמו מקום [שפתי חכמים].
במישור הרגשי, ההשתחוויה ביטאה הודיה עמוקה ליעקב על אהבתו ועל עצם הסכמתו לברך את הבנים [רד"ק, ביאור יש"ר], מתוך סערת רגשות שעברה מהאב אל הבן [רש"ר הירש]. רובד נוסף ורוחני רואה בהשתחוויה זו אקט של תפילה. יוסף לא השתחווה ליעקב אלא לה', כהכנה להופעת הנבואה [ביאור שטיינזלץ]. הוא ובניו נפלו על פניהם והתפללו שתשרה שכינה על יעקב כדי שיוכל לברכם, ותפילתו של יוסף נענתה מיד [הדר זקנים, קרני אור].