ברגעי פרידתו מיוסף, לאחר שהוא מעלה את בניו אפרים ומנשה לדרגת שבטים, חוזר יעקב לפתע אל הפצע הכואב ביותר בעברו – פטירתה הפתאומית של רחל אהובתו. מעבר חד זה מעורר תמיהה, והפרשנים מציעים מספר גישות כדי להסביר את הקשר הדברים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב מקדים כאן התנצלות. לאחר שהשביע זה עתה את יוסף לשאת אותו ממצרים ולקבור אותו במערת המכפלה, יעקב צופה את כאבו ופליאתו של בנו: כיצד אתה דורש ממני טרחה כה גדולה, בעוד שאתה עצמך לא עשית זאת עבור אמי, אלא קברת אותה על אם הדרך? [רש"י, רמב"ן, רד"ק, שד"ל ואחרים]. העובדה שיעקב שמר את ההסבר לרגע זה ולא דיבר על כך בשעת השבועה עצמה, נובעת מכך שלא רצה להקדים ולהזכיר פורענויות וצער עד ליום מותו [גור אריה, יריעות שלמה].
פרשנים אחרים קושרים את הדברים לעצם אימוץ בני יוסף. יעקב מסביר כי רחל מתה בטרם עת, ולכן לא זכתה ללדת את מספר השבטים שהייתה אמורה להעמיד. העלאת אפרים ומנשה למעמד של ראשי שבטים נועדה להשלים את החסר ולהעניק לרחל את חלקה הראוי בבניין האומה [ספורנו, אור החיים, צרור המור]. כמו כן, מאחר שרחל לא זכתה להיקבר באחוזת הקבר המשפחתית, נשללה ממנה נחלה מרכזית בארץ, ומתן נחלות עצמאיות לאפרים ומנשה מהווה מעין פיצוי על כך [העמק דבר].
הצירוף מֵתָה עָלַי מבטא את גודל השבר. יש המפרשים זאת מלשון "לי" או "אצלי", שכן מות אישה מורגש וכואב יותר מכל לבעלה [ספורנו, רלב"ג, תורה תמימה]. מנגד, יש שרואים במילה רמז לתחושת אשמה של יעקב, שחש כי רחל מתה בגללו, בין אם בשל נדרו שהשתהה מלקיים, ובין אם בשל קללתו ללבן "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" [אור החיים, שפתי כהן].
בהתנצלותו, יעקב מפרט את אילוצי המציאות שמנעו ממנו להביא את רחל לחברון. הוא מתאר כי מותה אירע בפתע פתאום, בעודו כבד במקנה רב ובילדים קטנים, כך שלא יכול היה לעזוב אותם ולהזדרז לחברון. בנוסף, לא היו עמו רופאים וסממנים לחנוט את גופתה, ובימות החום היא הייתה עלולה להסריח בדרך [רמב"ן, רד"ק, רבנו בחיי].
יעקב מדגיש כי הדבר קרה בְּעוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה. משמעות הביטוי היא מידת מרחק מסוימת של קרקע, כשיעור תחום שבת או מהלך חרישה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, המילה רומזת גם למילה "כברה" (נפה): יעקב מבהיר שהאדמה הייתה מנוקבת ויבשה ככברה, כך שיוסף לא יוכל לחשוב שגשמים ובוץ הם אלו שעכבו אותו מלהמשיך במסע [רש"י, מזרחי, גור אריה]. המילים וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם מבהירות שיעקב לא הכניס אותה אפילו אל העיר הקרובה בית לחם כדי לקוברה בארץ מיושבת, אלא קבר אותה בשדה במקום פטירתה. אחת הסיבות לכך הייתה שרחל מתה בלידתה והייתה מגואלת בדם, וטלטול הגופה בדרכים היה פוגע בכבודה [חזקוני, צאינה וראינה, רבנו חננאל].
מעבר לאילוצים הפיזיים, עמדו בפני יעקב מניעים משפחתיים עמוקים. יעקב התבייש לקבור שתי אחיות יחד עם אבותיו במערה. לאה הייתה אשתו הראשונה שנישאה לו בהיתר, בעוד שנישואיו לרחל היו עלולים להיתפס כפגיעה במסורת, שכן התורה עתידה לאסור נישואים לשתי אחיות [רמב"ן, רבנו בחיי, נחלת יעקב]. בנוסף, באותה עת עשו עדיין ערער על הבעלות במערת המכפלה, מה שהפך את הקבורה שם למורכבת עוד יותר [חזקוני].
למרות כל ההסברים הטבעיים, הפרשנים מסכימים כי קבורת רחל בדרך לא הייתה מקרית, אלא מהלך שנעשה על פי הדיבור האלוהי ולמען העתיד. המילה בַּדֶּרֶךְ אינה רק תיאור מקום, אלא רמז נבואי לדרך שבה יעברו בני ישראל בעתיד. יעקב קבר אותה שם כדי שכאשר נבוזראדן יגלה את ישראל מארצם והם יעברו שפופים באותו נתיב, רחל תצא על קברה, תבכה ותבקש עליהם רחמים, וה' ישיב לה ויבטיח כי "ושבו בנים לגבולם" [רש"י, רמב"ן, גור אריה, דברי דוד]. יתרה מזאת, המקום שבו נקברה עתיד היה ליפול בחלקו של בנה בנימין, ויש כבוד גדול לאם להיקבר בנחלת בניה ולא בנחלת יהודה בן לאה [בכור שור, חזקוני].