מעמד הברכה של יעקב לבני יוסף מהווה רגע מכונן שבו נקבעת נוסחת ברכה לדורות. יעקב מעלה את נכדיו למעמד של סמל ומופת, ומציב אותם כאידיאל שאליו ישאף כל הורה יהודי עבור ילדיו.
המילים וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא מעוררות שאלה באשר לציון הזמן הספציפי. פרשנים רבים מסבירים כי יעקב הוצרך לנסח את הברכה במפורש דווקא באותו מעמד, כתגובה לכך שיוסף ניסה להזיז את ידיו ולהקדים את מנשה [רמב"ן, שד"ל, הטור הארוך]. גישה אחרת רואה במילים אלו הצהרה משפטית: יעקב רצה להראות שזו מתנה הניתנת בדעה צלולה של אדם בריא, ולא רק צוואת אדם הנוטה למות, והמילה לֵאמוֹר נועדה לפרסם זאת ברבים [פני דוד]. מעבר לזמן המיידי, הביטוי רומז לכל זמן בעתיד שבו אדם ירצה לברך את צאצאיו [העמק דבר].
כאשר יעקב אומר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, הוא פונה ליוסף ומבטיח לו שבאמצעות זרעו יברך עם ישראל את בניו [רמב"ן, רבנו בחיי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר במצוות עשה או בחובה דתית, אלא בתיאור של מציאות: זוהי הברכה הגבוהה והמושלמת ביותר, שכל אדם מישראל שיבקש לברך את בנו ישתמש בה. אף שהמילה ישראל מתייחסת לכלל האומה, הברכה עצמה מנוסחת בלשון יחיד, יְשִׂמְךָ, כדי להדגיש שכל אב מברך אישית את בנו שלו [שפתי חכמים, מזרחי, ביאור יש"ר]. הכפילות של המילה לֵאמֹר מפרידה בין דברי יעקב ליוסף לבין המילים המדויקות שאותן יאמרו ההורים בעתיד [ביאור יש"ר].
על המילים יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה עולה התהייה מדוע נבחרו דווקא שניהם כמודל לברכה לדורות. ההסבר לכך כפול: ראשית, הם גדלו בסביבה זרה ואלילית במצרים, ובכל זאת שמרו על צדקתם. שנית, בניגוד לדורות קודמים, הם לא רבו ביניהם על הבכורה והברכה [ברכת אשר על התורה]. בהיבט הרעיוני, אפרים מסמל את לימוד התורה והגדולה הרוחנית, בעוד מנשה מסמל את הנהגת העולם והעיסוק בצרכי הציבור. הברכה שמשלבת את שניהם מאחלת לילד שלמות של תורה וגדולה יחד [העמק דבר, חתם סופר, נחל קדומים].
בסיום הפסוק, וַיָּשֶׂם אֶת־אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה, הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בהעמדה פיזית, שהרי שניהם כבר עמדו מולו, אלא בהקדמה בדיבור ובמעמד [אבן עזרא, רשב"ם, רד"ק]. יעקב קבע כי אפרים יקדים את מנשה באירועים היסטוריים עתידיים, כגון סדר מסע הדגלים במדבר וסדר הקרבת הקורבנות של נשיאי השבטים בחנוכת המשכן [רש"י, דעת זקנים, לבוש האורה]. מבחינה ערכית, הקדמת אפרים המייצג את התורה, למנשה המייצג את ההנהגה, מלמדת שכבוד התורה קודם תמיד להצלחה חומרית [העמק דבר, חתם סופר]. עם זאת, גישה ייחודית ומפתיעה מציעה כי יעקב אכן העמיד את אפרים פיזית לפני מנשה, אך עשה זאת כדי ללמדו ענווה: דווקא משום שאפרים הצעיר זכה למעלה רוחנית גבוהה יותר, יעקב הורה לו לעמוד ככפוף ומשועבד לפני אחיו הגדול, כדי שלא יתגאה עליו וינהג בו כבוד מלא [רבנו בחיי].