ברגעי פרידתו מן העולם, מעניק יעקב לבני יוסף ברכה עמוקה ורב־ממדית, המשלבת הגנה צמודה, מורשת רוחנית נצחית והבטחה לשגשוג חסר תקדים. ברכה זו אינה מיועדת רק לרגע נתינתה, אלא מהווה צידה רוחנית לדורות הבאים, במיוחד בהתמודדות עם אתגרי הקיום.
הביטוי הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מעורר דיון נרחב בקרב הפרשנים באשר לזהותו ולתפקידו של מלאך זה. רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בכוח עצמאי, אלא בשליח הפועל ברשות ה' בלבד. יש המזהים את המלאך עם "השכל הפועל", המייצג את ההשגחה האלוהית על יראי ה' [רלב"ג, מחוקקי יהודה], בעוד אחרים רואים בו כינוי לשכינה עצמה [משכיל לדוד, שפתי כהן], או לדיבורו ומאמרו של ה' המלווה את האדם [אור החיים]. השימוש בפועל בהווה, "הגואל", מלמד על מלאך הרגיל להשתלח באופן תדיר כדי להציל את יעקב מכל צרה [רש"י, גור אריה]. גאולה זו אינה רק הצלה ממשבר נקודתי וחריג, אלא שמירה יומיומית ונסתרת מפני סכנות פיזיות וחברתיות האורבות לאדם בכל עת, מבלי שהוא כלל מודע להן [רש"ר הירש].
עולה השאלה מדוע יעקב מערב מלאך בברכה ולא פונה ישירות לה'. גישה אחת מסבירה כי יעקב מתפלל שאם הנערים לא יהיו ראויים לברכה ישירה מה', הם יזכו לפחות להגנה באמצעות שליח [ספורנו, חזקוני]. גישה אחרת מציגה שילוב של שתי הנהגות: ה' מייצג את ההשגחה הנסית והעל־טבעית, ואילו המלאך מייצג את ההשגחה הטבעית והנסתרת, ויעקב מבקש לברך אותם בשתיהן גם יחד [מלבי"ם]. הברכה מופנית אל אֶת הַנְּעָרִים, ולמרות שכל המעמד סובב סביב יוסף, יעקב מדגיש מילים אלו כדי להבהיר שהברכה חלה ישירות על מנשה ואפרים עצמם [מזרחי, ברטנורא].
בהמשך הברכה מצהיר יעקב וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי. משמעות קריאת השם אינה החלפת שמם המקורי, אלא תפילה שזרעם יתקיים לנצח ושם האבות יוזכר דרכם לעולם [רמב"ן]. מאחר שהנערים נולדו במצרים לאם מצרית, יעקב מברך אותם שייחשבו לחלק בלתי נפרד משבטי ישראל ולא ייטמעו בתרבות הזרה [הכתב והקבלה, דעת זקנים, בכור שור]. מעבר לשיוך השבטי, יש כאן דרישה רוחנית: יעקב מתפלל שמעשיהם יהיו כה ראויים עד שיתייחסו לאבותיהם הצדיקים, אברהם ויצחק, ולא לאבות קדמונים רשעים כתרח [ספורנו, ביאור יש"ר]. הם עתידים לגלם בחייהם את המהות הפנימית של שמות האבות – השלטון והגדולה של ישראל, השמחה של יצחק והמנהיגות של אברהם [כלי יקר]. לימים, התגשמה ברכה זו בעוצמה כה רבה, עד שהאומה כולה נקראה פעמים רבות על שמם של יוסף ואפרים [רד"ק, בעל הטורים]. יעקב מקדים את שמו לשם אבותיו משום ששמו מסמל את מידת השלום וגמילות החסדים, תכונות שבהן הצטיינו בני יוסף במיוחד [העמק דבר].
הברכה נחתמת בהבטחה וְיִדְגּוּ לָרֹב, פועל ייחודי הנגזר מהמילה "דג". הפרשנים מסכימים כי הברכה היא לריבוי עצום וחסר תקדים, ממש כדגים המתרבים בהמוניהם [רשב"ם, רד"ק, רלב"ג]. מעבר לריבוי הפיזי, הדגים מסמלים הגנה: כשם שהדגים מכוסים במים ועין האדם אינה שולטת בהם, כך זרעו של יוסף יהיה חסין מפני פגיעתה של עין הרע [רש"י, תורה תמימה].
התוספת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ מעצימה את הנס ויוצרת ניגוד מרתק. הדגים מתרבים בסביבתם הטבעית, במים, אך בני יוסף יזכו לכוח הפריה והרביה של הדגים דווקא על היבשה, ובכך תהיה ברכתם גדולה אף יותר מזו של הדגים [אור החיים]. סגולה זו של חיים כדגים בתוך הארץ מסמלת גם את יכולתם לחיות חיים שלווים, מוגנים ונבדלים בתוך סביבתם, מבלי שהעולם הסובב אותם יפגע בהם [רש"ר הירש]. יש הרואים בכך רמז ליכולת ההישרדות המופלאה של עם ישראל גם בתקופות קשות של גלות, כאשר הם מנותקים ממקומם הטבעי – כמו דגים על פני היבשה – ובכל זאת ממשיכים לחיות ולהתרבות [חתם סופר]. היסטורית, ברכת ריבוי זו באה לידי ביטוי מובהק עם כניסתם לארץ ישראל, אז התרבו בני יוסף ללא שיעור [הכתב והקבלה].