לאחר שיעקב מעלה את אפרים ומנשה לדרגת שבטים השווים במעמדם לבניו שלו, הוא פונה להגדיר את מעמדם של שאר צאצאי יוסף. הפסוק משרטט את גבולות הברכה, ומבהיר כיצד תשתלב משפחת יוסף המורחבת בתוך נחלת ישראל.
הפרשנים דנים במשמעות המילים וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם. הקושי המרכזי הוא שהפועל מופיע בלשון עבר, אף על פי שבתורה לא מוזכרים בנים נוספים שנולדו ליוסף לאחר אפרים ומנשה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משתמש בלשון עבר במקום עתיד, וכוונתו לתנאי ספק: "אם תוליד עוד בנים בעתיד". יעקב מבהיר זאת כדי שיוסף לא יחשוב שאם יישא נשים נוספות ויוליד עוד בנים, גם הם יזכו למעמד של שבטים נפרדים [גור אריה].
מנגד, יש הסבורים כי אכן היו ליוסף בנים נוספים, או נכדים, שנולדו לאחר שנות הרעב [רשב"ם, ספורנו, הטור הארוך, רלב"ג, שטיינזלץ]. הסיבה שהם אינם מוזכרים בשמם היא שהיו קטנים מדי כשיעקב בירך את יוסף, או שמתו ללא צאצאים. דעה נוספת מציעה כי בניגוד לאפרים ומנשה ששמרו על זהותם, הילדים שנולדו מאוחר יותר נטמעו בתוך תרבות מצרים ולא נותרו חלק מישראל [קונטרס חיבה יתירה].
בהמשך קובע יעקב: לְךָ יִהְיוּ. כלומר, בניגוד לאפרים ומנשה שאומצו על ידי יעקב ונחשבים כעת לבניו, שאר הצאצאים יישארו במעמד של בני יוסף ולא יימנו כמניין שבטים עצמאיים. [אור החיים] מוסיף נדבך רעיוני לשאלה מדוע יוסף עצמו אינו נחשב לשבט אחד גדול, ומסביר כי יוסף נחשב במדרגת "אב" בדומה ליעקב עצמו, ולכן אין הוא נמנה באותה שורה עם בניו השבטים.
מעמדם של צאצאים אלו מתבהר במילים עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם. משמעות הדבר היא שצאצאי יוסף הנוספים ייבלעו בתוך משפחותיהם של אפרים ומנשה, ויקבלו את חלקם בתוך נחלותיהם כבתי אבות, ולא כנחלה עצמאית. אף על פי שחולקו לשני שבטים, לעניינים הלכתיים מסוימים של הציבור הם עדיין נחשבים יחד כשבט אחד [תורה תמימה].
סביב סוגיית הנחלה המוזכרת בפסוק, מתעוררת מחלוקת עקרונית בין הפרשנים לגבי טיב ה"בכורה" של יוסף, שבאה לידי ביטוי בחלוקת הארץ:
לפי [רש"י], ארץ ישראל חולקה באופן שווה לפי מספר האנשים הכללי בעם ("לגולגלותם"), כך שכל אדם נטל שטח שווה. ממילא, היתרון של אפרים ומנשה לא התבטא בתוספת קרקע ממשית, אלא בעניין של כבוד ושררה – הם זכו להיקרא כשני שבטים נפרדים, להחזיק נשיאים משלהם, דגלים משלהם ולקבל תחומי גבול נפרדים.
[רמב"ן] חולק על כך בתוקף. לשיטתו, אם היתרון הוא רק בכבוד, אזי יוסף איבד את זכות הבכורה המהותית של ירושת "פי שניים" ברכוש. הרמב"ן קובע כי הארץ חולקה לשנים עשר חלקים שווים לפי מספר השבטים (ולא לפי מספר האנשים). לכן, הפיכתם של אפרים ומנשה לשני שבטים העניקה ליוסף הלכה למעשה שתי נחלות שלמות בארץ ישראל, ובכך מומשה בכורתו הממונית והקרקעית כראוי.