מעמד הברכה דורש הכנה מדוקדקת, ויוסף מארגן את בניו לפני יעקב אביו מתוך כוונה ברורה שהברכה תחול עליהם בהתאם לסדר לידתם ומעמדם. הפעולה הפיזית של סמיכת הידיים נתפסת ככלי להמשכת ברכה עליונה ממקור החכמה, בדומה לנשיאת כפיים של כהנים המברכים את העם, ולכן למיקום המדויק של כל בן יש חשיבות עליונה.
מבחינה כרונולוגית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [אבן עזרא, חזקוני, מחוקקי יהודה ויהל אור] היא שהמילים וַיִּקַּח יוֹסֵף מציינות פעולה שכבר התרחשה קודם לכן. כלומר, יוסף כבר לקח את בניו אל חיקו, ומיקומו האמיתי של אירוע זה ברצף הסיפור הוא מוקדם יותר, בטרם הוציא אותם מבין ברכיו.
כאשר יוסף ניגש אל אביו, הוא מחשב את העמדת הבנים לפי כללי המרחב: כאשר אדם בא לקראת חברו ועומד מולו, צד ימין שלו נמצא מול צד שמאל של חברו. לכן, יוסף לוקח אֶת אֶפְרַיִם, בנו הצעיר, בִּימִינוֹ שלו, כדי שהנער יעמוד מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל. במקביל, הוא לוקח וְאֶת מְנַשֶּׁה, בנו הבכור, בִשְׂמֹאלוֹ שלו, כדי שיעמוד מִימִין יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מסכימים כי יוסף פעל על פי הסדר הנכון והראוי, מתוך כוונה שמנשה הבכור יהיה מזומן ומוכן לקבל את הברכה המרכזית מיד ימינו של יעקב, ואילו אפרים הצעיר יקבל את ברכת יד שמאל [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר, רבנו בחיי וביאור שטיינזלץ].
בסיום ההעמדה, יוסף מקרב את הבנים אל יעקב, כפי שנאמר וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו, כלומר הגיש את שניהם קרוב אל אביו [ביאור יש"ר וביאור שטיינזלץ]. בחירת המילה "אליו" אינה מקרית. בניגוד למילה "לו" המציינת שההגשה עצמה היא המטרה הסופית, כמו למשל בהגשת אוכל, השימוש במילה "אליו" מלמד שעצם הקירוב של הבנים אינו התכלית, אלא רק הכנה והצעה לקראת המטרה האמיתית שתבוא מיד לאחר מכן, והיא קבלת הברכה עצמה [הכתב והקבלה].