מעמד הברכה של בני יוסף מקבל תפנית דרמטית כאשר יוסף מבחין בפעולה בלתי צפויה מצד אביו, ונאלץ להתערב פיזית כדי לתקן את מה שנראה לו כטעות גורלית.
הפרשנים חלוקים לגבי התזמון המדויק של תגובת יוסף. המילים כִּי יָשִׁית מנוסחות בלשון עתיד, ולכן הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההתערבות התרחשה עוד לפני שיעקב החל לברך, אלא שהתורה בחרה לכתוב את הברכות ברצף כדי לא לקטוע את הסיפור [רשב"ם, העמק דבר, ביאור יש"ר]. דעה אחרת גורסת שהדבר קרה מיד לאחר תחילת הברכה [רד"ק]. מדוע יוסף לא עצר את אביו מיד כשהבחין בשיכול הידיים? ייתכן שבתחילה יוסף חשב שיעקב מתכוון לאזן בין הבנים: להעניק לאפרים הצעיר את כבוד היד הימנית, ולמנשה הבכור את עיקר הברכה המילולית. רק כאשר שמע שיעקב מברך את שניהם בשווה, הבין שיש כאן העדפה מוחלטת והחליט להתערב [תולדות יצחק, אלשיך].
תגובתו הנפשית של יוסף מתוארת במילים וַיֵּרַע בְּעֵינָיו. מעבר לאהבתו הטבעית למנשה הבכור [רמב"ן, הטור הארוך], הפרשנים מציעים מספר מניעים לסערת הרגשות של יוסף. החשש העיקרי היה שיעקב, שכבד ראייתו, פשוט טעה בזיהוי. יוסף דאג שאם הברכה ניתנת בטעות וללא כוונה נכונה, היא חסרת רוח הקודש ולא תחול [רמב"ן, הטור הארוך, צאינה וראינה]. מעבר לכך, יוסף הרגיש אשמה, שכן חשב שהעמדת הבנים על ידו היא שהטעתה את אביו לחשוב שמנשה עומד משמאל [העמק דבר]. אחרים מסבירים שיוסף נפגע אישית, שכן היה נראה לו שיעקב מחזיק אותו כשוטה שאינו יודע כיצד להעמיד את בניו כראוי לפני סבו [רשב"ם, הדר זקנים, דעת זקנים].
רובד נוסף ופסיכולוגי מצביע על כך שיוסף, שסבל רבות מקנאת אחים בגלל העדפת אביו וכתונת הפסים, נבהל מהמחשבה שהעדפת הצעיר תזרע כעת איבה ושנאה גם בין בניו שלו [קונטרס חיבה יתירה, אלשיך]. מנגד, ישנה דעה שיוסף ראה ברוח הנבואה שמהצעיר עתיד לצאת המלך הרשע ירבעם, ולכן הדבר חרה לו [שפתי כהן].
כדי לתקן את המצב, יוסף עושה מעשה: וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ. הפעלים בפסוק מציגים ניגודיות מסוימת, שכן תמיכה משמעותה סיוע והחזקה, ואילו הסרה משמעותה סילוק. הפרשנים מסבירים שיוסף נהג בעדינות ובכבוד רב כלפי אביו הזקן והחלש. הוא לא רצה להרים את ידו של יעקב בכוח ובהפגנתיות, אלא תמך בה מלמטה כדי להדוף אותה לאט לאט [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר על התורה]. מבחינה מעשית, הוא קודם כל הרים את היד מעל ראש אפרים, ואז תמך בה באוויר כדי שלא תחזור ותיפול על ראשו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
לבסוף, כוונתו של יוסף הייתה להעביר את היד עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. הפרשנים מציינים כי המילה לְהָסִיר משמשת כאן בלשון קצרה וטומנת בחובה משמעות כפולה: גם את עצם ההרחקה מאפרים, וגם את הפעולה המשלימה של הנחת היד על מנשה [רשב"ם, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, רלב"ג].