לאחר שנות נתק ארוכות וייאוש מוחלט, יעקב אבינו עומד נפעם מול בנו יוסף ושני נכדיו. רגע לפני שהוא ניגש לברך את הבנים, הוא מביע את השתאותו העמוקה, מחזק את עצמו לקראת הברכה, ומלמד אותנו פרק בחובת ההודאה לה' על הטוב שהוא גומל עמנו בכל הזדמנות [ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר על התורה].
במוקד הפסוק עומדת המילה פִלָּלְתִּי, אשר זוכה למספר גישות פרשניות המשלימות זו את זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [אבן עזרא, רד"ק, רשב"ם, חזקוני, הטור הארוך, ביאור יש"ר, אם למקרא] היא שהמילה נגזרת משורש פ.ל.ל, הקשור ל'פלילים', כלומר למשפט ודין. לפי פירוש זה, יעקב אומר ליוסף: "לא דנתי ושפטתי בלבי שאזכה לראותך שוב".
חלק מהפרשנים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד] לוקחים את ההסבר הזה צעד קדימה אל תוך עולמו הפסיכולוגי של יעקב. לדבריהם, יעקב היה כה בטוח שיוסף נטרף, עד שלא מלאו לבו אפילו לחשוב מחשבה כזו או להכניס לדעתו תקווה שמא בנו עדיין חי. המחשבה לראות שוב את יוסף הייתה כה רחוקה מכל אפשרות מציאותית, עד שיעקב לא יכול היה לתת לה להיכנס ולהיספג בתוכו [רש"ר הירש].
כיוון פרשני נוסף מזהה את המילה פִלָּלְתִּי עם עולם התפילה וההשתדלות. יעקב מודה שאפילו לא התפלל על כך [רד"ק, חזקוני], משום שהחשיב זאת לתפילת שווא על אדם שכבר מת. הוא גם לא עשה שום פעולה או השתדלות מעשית למצוא את יוסף מתוך אותו ייאוש. דווקא מתוך חוסר האונים וההיעדר המוחלט של השתדלות אנושית, בולטת ההשגחה האלוהית; יעקב מדגיש כיצד הקב"ה פועל ומעניק חסד עצום גם כשהאדם אינו נוקף אצבע, וזו הקדמה לכך שגם אפרים יזכה לברכה גדולה מאת ה' ללא כל השתדלות מצדו [העמק דבר].
רובד פרשני נוסף ומרתק [פני דוד, צפנת פענח, פרדס יוסף, שפתי כהן] קושר בין ראיית פניו של יוסף לבין ראיית זרעו, ורואה בכך הוכחה ניצחת לצדקתו של יוסף במצרים. על פי דברי חז"ל, אדם שנכשל בעבירת ניאוף, פניו מוריקות. התרופה לכך הייתה שתיית "כוס עיקרין" – משקה מיוחד המרפא את מראה הפנים, אך גורם לאדם להיות עקר.
על פי גישה זו, יעקב אומר ליוסף: רְאֹה פָנֶיךָ – אני רואה שפניך מאירות, יפות ואינן מוריקות. בהתחלה חששתי שמא חלילה נכשלת בחטא ושתית את אותו סם מרפא כדי להסתיר זאת. אולם, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת־זַרְעֶךָ – עצם העובדה שיש לך ילדים, מוכיחה שלא שתית את סם העקרות. מכאן שפניך המאירות מעידות על כך ששמרת על בריתך ונותרת צדיק וטהור. יש המוסיפים [פני דוד] שיעקב היה בקיא בחכמת קריאת הפנים (חכמת הפרצוף), או שראה ביוסף את דמות דיוקנו שלו עצמו, ובכך נוכח לדעת שיוסף עמד בניסיונות מצרים ולא חטא.