מעמד טעון ומרגש מתרחש בין האב הזקן לבנו, כאשר יוסף מציג את ילדיו לא רק כצאצאים ביולוגיים, אלא כמתנה אלוהית טהורה הראויה לברכה, חרף המציאות המורכבת של לידתם בנכר. כאשר יעקב תוהה על זהותם, יוסף נמנע מלהזכיר את שמם המפורש, אולי מתוך רגישות או מבוכה מדבריו הקודמים של אביו, ותחת זאת מעורר את האהבה ומדגיש כי הם זרע מבורך שניתן לו מעל לטבע האנושי הרגיל [העמק דבר].
יוסף מצהיר בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים, ובכך הולך בדרכם של צדיקים שתמיד זוכרים לחלוק כבוד לבורא ולייחס לו את הטוב שזכו בו [אור החיים]. השימוש הספציפי בשם "אלוהים", המייצג את מידת הדין, בא ללמד כי אפילו מידת הדין הקפדנית הסכימה לנתינתם, וכי הם טהורים וראויים לברכה ללא כל פגם [שפתי כהן, בעלי ברית אברם]. יוסף מדגיש כי אלו הם בניו הישירים, אותם בנים ממש שעליהם דיבר יעקב קודם לכן [ספורנו].
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה בָּזֶה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מציינת מקום, כלומר "במקום הזה" או "במלכות הזאת". יוסף מודה על כך שאפילו בימי גלותו בארץ נכריה, אלוהים חנן אותו בילדים [אור החיים], ומביע תקווה שכשם שבנים אלו נולדו במצרים ונשארו נאמנים לדרכו, כך יהיו גם שאר צאצאיו [קונטרס חיבה יתירה].
גישה שניה גורסת כי יעקב הרי כבר ידע שהבנים נולדו במצרים, ולכן המילה מתפרשת כ"בעניין הזה" – אלו הם הבנים שניתנו לו בזכות אותו ייעוד והבטחה אלוהית שיעקב הזכיר מוקדם יותר, טרם רדתו למצרים [רמב"ן, הטור הארוך, רלב"ג].
גישה שלישית, המבוססת על המדרש, מסבירה כי המילה מרמזת על חפץ פיזי שיוסף אחז בידו. יעקב חשש לברך את הבנים משום שראה ברוח הקודש שעתידים לצאת מהם מלכים רשעים כירבעם ואחאב, וחשד שמא יוסף נשא אישה מצרית ללא חופה וקידושין, ולכן הילדים פגומים. בתגובה, יוסף הוכיח לו שהקפיד על קדושת המשפחה אפילו בסביבה המצרית השטופה בזימה, והראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה המוכיחים שנישואיו לאסנת היו כדת וכדין ומתוך טהרה [רש"י, כלי יקר, שפתי חכמים, חומש קה"ת].
לאחר שיוסף מוכיח את טהרת בניו, הוא מתפלל ומבקש רחמים כדי שרוח הקודש, שנסתלקה מיעקב בשל חטאי העתיד של הצאצאים, תשוב אליו [רש"י, משכיל לדוד]. יוסף טוען כי הזרע המקולקל שיצא מהם בעתיד נובע מהצד של אימם המצרית, אך מצדו שלו הם ראויים לברכה [כלי יקר].
יעקב נעתר לבקשה ואומר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם – הביאם והקרב אותם אליי [שד"ל, ביאור יש"ר]. המילה נָא אינה רק לשון בקשה, אלא מציינת את הזמן ההווה, "עכשיו". יעקב מסכים לברך אותם על פי מצבם הנוכחי, שבו הם צדיקים גמורים, ובוחר שלא לדון אותם על פי העתיד הרחוק [כלי יקר, בעלי ברית אברם].
הקריאה להביאם אֵלַי מבטאת את הרצון להעניק להם ייעוד וקדושה לאומית חדשה מתוך הקרבה הפיזית והנפשית אל הסב, אבי האומה [רש"ר הירש]. יעקב רומז ליוסף: כשם שאני זכיתי לברכת אלוהים למרות שעשו יצא ממני, משום שהקדוש ברוך הוא אינו מתחשב בזרע המקולקל, כך תלמד ממני, ואברך את בניך למרות העתיד [כלי יקר]. מתוך זכותו ותפילתו של יוסף, שבה רוח הקודש לפעם ביעקב, והוא מתכונן לקחת את נכדיו על זרועותיו ולהעניק להם את ברכתו [רש"י, קיצור בעל הטורים].