לקראת סוף ימיו, יעקב אבינו מבקש להעניק לבני יוסף מעמד של שבטים שלמים, והוא מבסס את המהלך הרוחני והמשפטי הזה על התגלות אלוהית שחווה בעבר.
הפרשנים מסבירים תחילה את מילות הפסוק: השם אֵל שַׁדַּי הוא כינוי לה׳ המבטא את עוצמתו וגדולתו [ביאור שטיינזלץ]. ההתגלות התרחשה בְּלוּז, היא העיר בית אל [ביאור שטיינזלץ], כאשר יעקב היה בדרכו חזרה מפדן ארם [רשב"ם]. הכתוב פותח במילים וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, תוך שימוש בשם "יעקב" ולא "ישראל", כדי להדגיש שהוא אינו מוסר כאן נבואה חדשה, אלא מעביר הלאה את מה שכבר קיבל מפי ה׳ [העמק דבר], וייתכן שיש בכך גם רמז למעמדם המשפטי וההלכתי המורכב של השבטים החדשים לדורות [צפנת פענח].
רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מפנה לאחור, אל ההבטחה שניתנה ליעקב בבית אל, שם ה׳ התגלה אליו באותו שם ואמר לו "פרה ורבה". מדוע יעקב מזכיר זאת דווקא כעת? גישה אחת מסבירה זאת מן הפן המשפטי והמעשי: אדם הנוטה למות ומבקש לחלק נכסים ליורשיו, חייב להראות תחילה שיש לו בעלות עליהם. באומרו וַיְבָרֶךְ אֹתִי, יעקב מצהיר שה׳ נתן לו את ארץ כנען, ולכן יש לו את הסמכות המלאה להנחיל אותה לזרעו [תולדות יצחק].
גישה מרכזית נוספת קושרת את ההתגלות בעבר במישרין להחלטה לאמץ את בני יוסף. הברכה שקיבל יעקב בלוז לא הייתה רק ציווי פיזי לפרות ולרבות, אלא הבטחה שייצא ממנו "קהל גויים" – כלומר, קהל של עמים [העמק דבר]. מכיוון שלאחר אותה הבטחה נולד ליעקב רק בנימין, יעקב הבין ברוח הקודש שהדרך להגשים את ההבטחה ולהפוך לקהל עמים היא על ידי פיצול יוסף, וקריאת אפרים ומנשה כשני שבטים נפרדים [ביאור יש"ר].
רובד עמוק יותר של הבטחה זו חושף את ייעודו של עם ישראל: ההבטחה ל"קהל עמים" מלמדת שהאומה לא נועדה להיות אחידה לחלוטין, אלא צריכה להיות מורכבת ממגוון רחב של שבטים בעלי אופי ותפקידים שונים – כגון אנשי חקלאות, מסחר, צבא ומדע. השונות הזו חיונית, וכולם יחד מתאחדים סביב ייעוד מוסרי ורוחני אחד על פי תורת ה׳. הפיכת אפרים ומנשה לשבטים עצמאיים היא הצעד המעשי שמבטיח את הגיוון הלאומי הזה, ואת חלוקתה העתידית של הארץ באופן שייתן ביטוי לכל שבט ושבט [רש"ר הירש].