תארו לעצמכם שאתם רוצים להעניק מתנה ענקית וחשובה למישהו שאתם אוהבים. כדי לתת אותה, אתם קודם כל צריכים להראות שהיא בכלל שלכם, נכון? זה בדיוק מה שקורה כאן. יעקב אבינו כבר זקן מאוד ומתקרב לסוף חייו. הוא רוצה לתת מתנה מיוחדת לילדים של יוסף, אפרים ומנשה, ולהפוך אותם לשבטים שלמים בפני עצמם. כדי לעשות זאת, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אל יוסף. הוא משתמש בשם יעקב ולא בשם ישראל, כי הוא לא אומר כאן נבואה חדשה, אלא רק מזכיר הבטחה ישנה שקיבל מפי ה'.
יעקב מספר שאֵל שַׁדַּי, שזהו כינוי לה' שמראה את העוצמה והגדולה שלו, התגלה אליו בְּלוּז, שהיא העיר בית אל, כשהיה בדרכו חזרה מפדן ארם. הוא מספר ששם ה' אמר לו וַיְבָרֶךְ אֹתִי. ה' נתן ליעקב את ארץ ישראל, וכעת יעקב מזכיר זאת כדי להראות שיש לו את הזכות המלאה להעביר את הארץ הלאה לנכדים שלו. באותה ברכה ישנה, ה' גם הבטיח ליעקב שייצא ממנו קהל גדול של עמים. יעקב הבין שהדרך לקיים את ההבטחה הזו היא להפוך את שני הבנים של יוסף לשני שבטים נפרדים. הוא ידע שעם ישראל לא צריך להיות מורכב מאנשים שכולם בדיוק אותו הדבר. אנחנו צריכים להיות מגוונים, שיהיו בתוכנו אנשי אדמה, אנשי צבא, סוחרים ואנשי מדע, כשכולם מאוחדים יחד סביב התורה של ה'. כשיעקב הופך את אפרים ומנשה לשבטים עצמאיים, הוא בעצם דואג שעם ישראל יהיה מורכב מהרבה שבטים שונים ומיוחדים שמשלימים אחד את השני.