בראשית, פרק מ״ח, פסוק ט״ו

תארו לעצמכם שסבא שלכם קורא לכם רגע לפני שהוא יוצא למסע ארוך, כדי לתת לכם את המתנה הכי גדולה שיש לו. זה בדיוק מה שקורה כאן. יעקב אבינו נמצא בסוף חייו, והוא רוצה לברך. התורה אומרת לנו וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, אבל אם שמים לב, מגלים שיעקב בכלל מברך את הילדים של יוסף, אפרים ומנשה. למה? מפני שהברכה הכי גדולה שאפשר לתת לאבא, היא שהילדים שלו יהיו מבורכים ויצליחו. לפני שיעקב מבקש משהו עבור הנכדים, הוא עושה משהו שאנחנו עושים עד היום בתפילת עמידה: הוא קודם כל משבח את ה' ומזכיר את סבא וסבא רבא שלו. הוא אומר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, כלומר, הוא מזכיר את אברהם ויצחק שהיו צדיקים גדולים ועשו את רצון ה'. שמתם לב שיעקב לא אומר על עצמו שהוא התהלך לפני ה'? יעקב היה כל כך עניו וצנוע, שהוא לא חשב שהוא צדיק מושלם כמו האבות שלו. במקום זה, הוא בוחר לתאר את הקשר שלו עם ה' בצורה אחרת ומרגשת. הוא קורא לה' הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. בדיוק כמו שרועה צאן דואג לכבשים שלו, שומר עליהן, מאכיל אותן ומכוון אותן בדרך, כך יעקב מרגיש שה' שמר עליו, דאג לו לכל מה שהוא צריך וליווה אותו ממש מהיום שהוא נולד ועד לאותו רגע.