יעקב אבינו משנה את סדרי הטבע והבכורה, ובוחר להעניק את הברכה המרכזית דווקא לאח הצעיר. בחירה זו משתלבת בקו רעיוני השזור לאורך ספר בראשית כולו, בו הצעיר מועדף על פני הבכור – כפי שראינו אצל הבל, יצחק, יעקב ופרץ. תבנית זו מלמדת כי הייעוד הרוחני והבחירה האלוהית גוברים על זכויות טבעיות וחומריות של סדר הלידה [רש"ר הירש, The Torah].
וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי
יעקב מסרב לניסיונו של יוסף להזיז את ידיו. סירובו אינו נובע מחוסר אהבה למנשה או מזלזול בו, אלא מהכוונה נבואית עמוקה [ביאור יש"ר]. יעקב היה שקוע במחשבת הברכה ולכן בתחילה רק סירב פיזית להזזת ידו, ורק לאחר מכן ענה ליוסף [העמק דבר]. בכפל המילים יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, יעקב משיב לשתי הטענות המובלעות של יוסף: ראשית, ידעתי שמנשה הוא הבכור, וגם במצבי שבו ראייתי כהה אינני טועה; ושנית, ידעתי היטב מהן ההשלכות הרוחניות של הנחת ימיני על אפרים. יעקב מבהיר ליוסף כי סידור הבנים על ידו היה הגיוני ונכון, אך הנבואה מכתיבה מציאות אחרת [אור החיים, ביאור שטיינזלץ, בכור שור].
גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל
יעקב מבטיח שגם מנשה יזכה לגדולה ולריבוי טבעי עצום, עד שצאצאיו יהיו רבים כל כך שייקראו "עם" [רד"ק, מלבי"ם]. גדולתו תתבטא גם במנהיגים ושופטים שיצאו מחלציו, כדוגמת גדעון ויפתח, שדרכם יעשה ה' ניסים לישראל [רש"י, ביאור יש"ר].
וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ
המילה וְאוּלָם משמעותה "אבל" או "אלא" [רשב"ם]. בעוד שגדולתו של מנשה תנבע מריבוי העם שייצור את כוחו (כמו גדעון ששאב את כוחו מהצבא שהנהיג), גדולתו של אפרים תהיה איכותית, רוחנית ועל-טבעית, והיא תקדם לריבוי העם [העמק דבר, מלבי"ם]. מתוך אפרים יקום יהושע בן נון – מנהיג, נביא ומנחיל הארץ, וכן ממנו תצמח בעתיד מלכות ישראל (ירבעם) שתיקרא כולה על שמו [רש"י, רד"ק]. הפרשנים מציינים בהקשר זה כי הגדולה האמיתית של שבט נמדדת בסופו של דבר באיכות המנהיגים שהוא מעמיד [ברכת אשר].
וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם
לגבי ביטוי זה קיימות מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מְלֹא כריבוי ועוצמה מספרית, כלומר מזרעו יצאו המוני אנשים ועמים רבים [אבן עזרא, שד"ל]. מנגד, יש השוללים את ההסבר הפיזי, שכן פיזור עם ישראל בין הגויים נחשב לקללה ולא לברכה. לכן, הם מפרשים כי מדובר על כך ששמעו ופרסומו של יהושע ימלא את כל העולם, במיוחד כאשר יעשה את הנס העצום של העמדת השמש והירח בגבעון, וכל הגויים יראו זאת וייראו מפניו [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רבנו בחיי]. גישה שלישית גוזרת את המילה מְלֹא מלשון כריתה וחיסול, ומפרשת שזרעו של אפרים יכרית את שלושים ואחד מלכי כנען וישלוט בעמים [הכתב והקבלה, נתינה לגר]. גישות נוספות מציעות כי זרעו מתייחס לתלמידיו של יהושע, שילמדו תורה ויפיצו אותה בכל העולם גם בזמן הגלות [העמק דבר], או שהשבט עצמו ישמש כמעין שריון וכוח צבאי הממלא ומעצים את שאר שבטי ישראל [רש"ר הירש].
ברובד הרעיוני והחסידי, שני האחים מייצגים שני שלבים בעבודת האדם בעולם. מנשה מייצג את ההגנה מפני השפעות שליליות (בחינת "סור מרע"), בעוד אפרים מייצג את הכוח להשפיע על הסביבה ולתקן את העולם ("עשה טוב"). אף על פי שהשמירה העצמית היא השלב הראשון וההכרחי, המטרה העליונה והתכלית הסופית היא להאיר את העולם ולהפכו למקום טוב יותר, ולכן אפרים מקבל את הבכורה ואת יד הימין [חומש קה"ת].