לקראת סוף חייו, משתמש יעקב בסמכותו ובברכות האלוהיות שהובטחו לו כדי לעצב מחדש את המבנה העתידי של עם ישראל. בכוחו לאמץ את נכדיו ולהעלותם לדרגת בנים, ובכך הוא מעביר למעשה את זכות הבכורה ליוסף ומעניק לו נחלה כפולה.
הפרשנים מציעים מספר מניעים למתנה יוצאת דופן זו. יש המסבירים כי מכיוון שיעקב לא זכה לקבור את רחל אהובתו בכבוד הראוי במערת המכפלה, הוא בחר לחלוק לה כבוד על ידי מתן חלק כפול לבנה הבכור, יוסף [תולדות יצחק, חזקוני, מנחת עני]. בנוסף, יוסף זכה לכך בזכות העובדה שכלכל את יעקב ואת המשפחה כולה בשנות הרעב [חזקוני]. גישה אחרת קושרת זאת להבטחת ה' ליעקב בבית אל "פרה ורבה". מכיוון שלא נולדו ליעקב ילדים נוספים לאחר אותה הבטחה, הוא הבין למפרע כי כוונת ה' הייתה ששני בניו של יוסף ישלימו את הברכה הזו וייחשבו כבניו שלו [אור החיים, מלבי"ם]. יתרה מכך, למרות שגדלו בסביבה הזרה של מצרים, אפרים ומנשה נשארו נאמנים לאידיאלים של סבם, ולכן היו ראויים להיחשב כבניו ממש [חומש קה"ת].
יעקב מדייק בזמנים ומציין עַד בֹּאִי – כלומר, לפני בואי. הוא מאמץ ספציפית את הבנים שנולדו ליוסף משעת פרידתם ועד הגעתו למצרים, טרם שנות הרעב [רש"י, רשב"ם, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. יעקב מגביל את האימוץ לשני אלה בלבד; אם ייוולדו ליוסף בנים נוספים בעתיד, הם לא יזכו למעמד של שבט עצמאי, אלא ייכללו בנחלתם של אפרים ומנשה [רד"ק, קונטרס חיבה יתירה].
בהכרזתו לִי הֵם, קובע יעקב כי הם יימנו בחשבון שאר בניו [רש"י, ביאור יש"ר], דבר המשקף את הכלל התלמודי לפיו בני בנים הרי הם כבנים [תורה תמימה]. באומרו כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יעקב מעביר את זכות הבכורה מראובן ליוסף, ומעניק לאפרים ומנשה זכות לנחלה בארץ ישראל השווה לזו של אחיהם הגדולים [רשב"ם, בכור שור, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. עצם ההשוואה לראובן ושמעון מהווה כבוד עצום, שכן היא מעמידה את הנכדים בשורה אחת עם הגדולים שבאחים [נחל קדומים]. יש כאן גם דקות משפטית: לו היו יורשים את יוסף כרגיל, מנשה (הבכור) היה נוטל פי שניים מאפרים בנכסי אביו. הפיכתם ל"בני יעקב" משווה את מעמדם כך ששניהם יורשים חלק שווה מנחלת יעקב [הכתב והקבלה].
מחלוקת ענפה קיימת סביב המשמעות המעשית של הפיכתם לשבטים. גישה אחת גורסת כי מכיוון שארץ ישראל חולקה לפי מספר הגולגולות (פר אדם), הרי שקריאתם בשם "שבט" הייתה בעיקרה עניין של כבוד וייחוס, ולא הוסיפה להם שטח אדמה [טור הארוך, רבנו בחיי בשם רש"י]. מנגד, הגישה החולקת טוענת בתוקף כי הארץ חולקה לשנים עשר חלקים שווים ללא קשר לגודל השבט, ולכן הפיכת בני יוסף לשני שבטים משמעותה נחלה כפולה של ממש בארץ, כראוי למשפט הבכורה [טור הארוך, רבנו בחיי בשם הרמב"ן]. יש המתווכים בין הגישות ומסבירים שגם אם חלוקת השטח הייתה תלויה במספר האנשים, עצם הפיכתם לשני שבטים נפרדים העניקה להם יתרון עצום – כל אחד מהם זכה לתחום גיאוגרפי נפרד משלו, הכולל אזורים מגוונים כמו הר ועמק, במקום להצטמצם בגבול אחד משותף [מזרחי, גור אריה, דברי דוד].
לבסוף, יעקב מקדים את אֶפְרַיִם לפני וּמְנַשֶּׁה. יעקב ידע ברוח הקודש, ותמיד היה בדעתו, שהצעיר עתיד להיות גדול מהבכור, ולכן הקדימו [העמק דבר, שד"ל]. יוסף, שלא הבין זאת באותה עת, חשב בטעות שיעקב מקדים את אפרים כדי להשפיל את ראובן, שהיה גם הוא בכור שנדחק [העמק דבר]. מתוך אהבתו העזה ליוסף נתן לו יעקב פי שניים, ויש הסבורים כי ממעשה זה נמשך לדורות משפט התורה המעניק לבכור נחלה כפולה [שד"ל].