ברגעי חייו האחרונים, יעקב אבינו מעצב את עתיד משפחתו ומעניק ליוסף מעמד מיוחד. לאחר שהעלה את בני יוסף, אפרים ומנשה, לדרגת שבטים, הוא מבטיח ליוסף נחלה יתרה בארץ המובטחת. מתנה זו ניתנת לו כגמול על הטרחה שיטרח יוסף בקבורת יעקב בארץ כנען, ולכן יעקב מעניק לו נחלה שבה יוסף עצמו ייקבר בעתיד [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. למרות שבעבר העדפת יוסף על פני אחיו עוררה קנאה ושנאה, הפעם האחים לא קנאו בו, שכן יוסף כבר היה מלך והם הכירו בגדולתו והיו תלויים בו לחלוטין [הדר זקנים, דעת זקנים]. בנוסף, יעקב מסביר ליוסף כי בהיותם בגלות, הדבר היחיד שנותר בידו להעניק לו באופן מעשי הוא מעמד הבכורה וההנהגה [רמב"ן, רש"ר הירש].
הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי שְׁכֶם אַחַד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה שכם משמעותה חלק או גורל. לפי פירוש זה, יעקב מעניק ליוסף את משפט הבכורה, כך ששבטו יקבל שני חלקים בארץ ישראל, ואפרים ומנשה יהיו שווים בנחלתם לראובן ושמעון [אבן עזרא, רד"ק, רשב"ם, רמב"ן, שד"ל, בכור שור]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי כפשוטו, כמתייחס לעיר שכם עצמה. יעקב ייעד את העיר הזו במיוחד עבור יוסף, ואכן שם נטמן יוסף לאחר יציאת מצרים, בבחינת מידה כנגד מידה מאחר שמשכם נמכר לעבדות [רש"י, הדר זקנים, דעת זקנים, הכתב והקבלה, שטיינזלץ].
לגבי המילים אֲשֶׁר לָקַחְתִּי, עולה השאלה כיצד יעקב מדבר בלשון עבר על ארץ שטרם נכבשה. פרשנים רבים מסבירים כי זהו סגנון נבואי שבו העתיד מתואר כאילו כבר התרחש, והכוונה היא לארץ שצאצאיו עתידים לכבוש [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, רלב"ג, חזקוני]. לפי גישה אחרת, יעקב אכן לקח את החלק הזה בעבר, כאשר נטל את הבכורה מעשו [רש"י].
הזיהוי של מִיַּד הָאֱמֹרִי מוסבר בכמה דרכים. גישה אחת רואה באמורי ייצוג של כלל עמי כנען, שכן האמורי היה העם החזק, הגבוה והעוצמתי מכולם [אבן עזרא, רד"ק, רבינו בחיי, חזקוני]. אחרים מקשרים זאת ספציפית לכיבושי יהושע בן נון, מצאצאי יוסף, שניצח את מלכי האמורי סיחון ועוג [רמב"ן, רשב"ם, ביאור יש"ר]. מנגד, יש הדורשים כי האמורי רומז לעשו, שניסה לגזול את הבכורה ונהג ברשעות כמעשה האמורי [רש"י, ספורנו, מזרחי], או לחמור אבי שכם, שליט העיר, שהיה מהחיווי הנחשב לחלק מהאמורי [הכתב והקבלה, מזרחי].
הביטוי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי זוכה לפירושים הנעים בין הרוחני לפיזי. הגישה הרוחנית מסבירה כי כלי הנשק של יעקב הם חכמתו, תפילתו ובקשתו. המילה קשתי נדרשת מלשון בקשה ותחינה, והחרב מסמלת את התפילה החדה הבוקעת רקיעים או את זכות התורה [רש"י, ספורנו, תורה תמימה, גור אריה, שפתי חכמים]. לחלופין, החרב והקשת מסמלים את עזרת ה' המגן על יעקב ולוחם עבורו [אבן עזרא, רד"ק, רלב"ג, חזקוני].
במישור הפיזי, יש המפרשים כי הכוונה למלחמות העתידיות של בני ישראל, שיכבשו את הארץ בכלי נשק ממשיים [רשב"ם, רד"ק, העמק דבר]. גישה אחרת טוענת כי יעקב עצמו נלחם בפועל, ולאחר ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, התאגדו עמי הסביבה נגדם ויעקב נאלץ לחגור כלי מלחמה ולהגן על בניו בגבורה [רש"י, הכתב והקבלה, הדר זקנים, ברטנורא]. דעה נוספת מציעה כי יעקב ביצע פעולה נבואית סמלית, כפי שנהגו נביאים, וירה חצים לכיוון ארץ האמורי כדי להבטיח את כיבושה העתידי בידי בניו [רמב"ן, רבינו בחיי].