ברגעיו האחרונים, לאחר שסיים לברך את בני יוסף בנפרד, פונה יעקב אל כלל בניו. הוא מזמן אותם לעמוד סביב מיטתו לצוואה אחרונה, מתוך רצון להכין אותם לקראת העתיד הצפוי לזרעם. קריאה זו אינה רק בקשת נוכחות פיזית, אלא תפילה שה׳ ישרה את שכינתו עליהם ויהיה להם לאפוטרופוס [פני דוד].
יעקב פותח במילה הֵאָסְפוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי אין זו קריאה טכנית בלבד. פועל זה מצביע על התכנסות מהחוץ פנימה, אל תוך מרחב פרטי וצנוע שנועד לשמיעת סודות [כלי יקר, הכתב והקבלה]. מעבר לכך, זוהי דרישה להתאספות רוחנית ונפשית. יעקב תובע מבניו להניח בצד את המחלוקות והקנאה, ולהתאחד לאגודה אחת מלוכדת, שכן רק מתוך אחדות ואהבה הם יהיו ראויים לקבל את דבריו [מלבי"ם, רש"ר הירש, צרור המור, פרדס יוסף]. כמו כן, ייתכן שיעקב בחר בלשון רכה ופייסנית זו כדי להפיג את חששם, שמא יירתעו מלהתקרב אליו מחשש שיוכיח אותם על מעשיהם [אברבנאל].
מטרת ההתכנסות היא וְאַגִּידָה לכם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אתכם. המילה "ואגידה" רומזת למסירת דברי סתר וחכמה עמוקה [העמק דבר, צרור המור]. יעקב מבקש לחשוף בפניהם את קורותיהם העתידיים, והפרשנים מסכימים כי דברי יעקב כאן אינם רק "ברכות" רגילות, שהרי חלק מהשבטים, כדוגמת ראובן, שמעון ולוי, ספגו תוכחות קשות על מידותיהם ומעשיהם בעבר. אלו הן נבואות המתארות את המאורעות, הגבורה, נחלת הארץ וחלוקתה שנועדו לכל שבט [אבן עזרא, רשב"ם, רד"ק, חזקוני, גור אריה]. מתוך ראיית העתיד, יעקב בוחן את תכונותיו של כל בן כדי להועיל להם, להזהירם מפני סכנות, ולברר מי מהם ראוי להנהגה ולמלכות [רלב"ג, אברבנאל]. הרד"ק מדייק כי המילה אֵת משמעותה "מאת", כלומר יעקב גילה להם רק קצת ממה שעתיד לקרות להם, ולא את התמונה המלאה.
הזמן שאליו מכוון יעקב מוגדר כבְּאַחֲרִית הַיָּמִים. סביב מונח זה קיימת מחלוקת יסודית. הגישה המרכזית בקרב פרשנים רבים היא שביטוי זה מכוון לעתיד הרחוק ביותר, לימות המשיח ולגאולה השלמה של קץ ההיסטוריה [רמב"ן, ספורנו, רבינו בחיי, ברטנורא]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי המונח מתייחס לסוף התקופה שבה הם עומדים, כלומר לסיום גלות מצרים, לכיבוש ארץ כנען בימי יהושע ולתקופת השופטים והמלכים, ואינו רומז לימות המשיח [רד"ק, העמק דבר, שד"ל, ביאור יש"ר, חזקוני].
מתוך המתח שבין ההבטחה לחשוף סודות גדולים לבין התוכן המעשי של הנבואות שבאו לאחר מכן, עולה תפיסה פרשנית רחבה המבוססת על דברי חז"ל. הפרשנים מסבירים כי יעקב אכן ביקש לגלות לבניו את "הקץ" – את מועד הגאולה הסופית – אך באותו רגע נסתלקה ממנו השכינה [רש"י, רמב"ן, כלי יקר ועוד]. הסיבה להסתלקות זו מוסברת בכמה אופנים: ייתכן שפשוט לא היה זה רצון ה׳ שהקץ ייוודע [תורה תמימה], או שיעקב זיהה שעתידה להיות מחלוקת בין בניו, וסוד הגאולה אינו יכול להתגלות במקום שבו חסרה אחדות [מלבי"ם].
כאשר נסתלקה ממנו הנבואה, נחרד יעקב וחשד שמא יש באחד מבניו פגם באמונה, כפי שאירע אצל אברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו. רק לאחר שבניו הרגיעו אותו והכריזו יחד "שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד", ענה להם יעקב בהקלה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" [אלשיך, צרור המור, נחלת יעקב]. בעקבות הסתלקות השכינה, נאלץ יעקב לשנות את תוכניתו: במקום לגלות את סוד הקץ, הוא עבר לדבר על עתידו הפרטי של כל שבט ולהוכיחם, אף שבין דבריו עדיין שילב רמזים נסתרים לגאולה העתידית [רש"י, כלי יקר, הטור הארוך].