בברכתו האחרונה לבן זקוניו, מדמה יעקב את בנימין לזאב טורף. ברכה זו משרטטת את אופיו של השבט ואת ייעודו ההיסטורי, תוך שהיא משלבת בין גבורה צבאית, תקופות היסטוריות שונות, וקדושת המקדש.
ביאור מילים ותחביר
הפרשנים מסכימים כי הצירוף זְאֵב יִטְרָף אינו אומר שבנימין יטרוף זאב, אלא שבנימין עצמו משול לזאב הטורף את אויביו [שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה].
המילה עַד בפסוק משמעותה שלל וביזה. מקור המילה הוא מהשורש הארמי "עדאה" או מהשפה העברית, במשמעות של הסרה – רכוש שהוסר ונלקח מבעליו המקוריים [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, הכתב והקבלה]. כך, המילים עַד ושָׁלָל בפסוק משלימות זו את זו.
אופיו של השבט: גבורה ופזיזות
הדימוי לזאב מצביע על כך שבני שבט בנימין יהיו אנשי מלחמה גיבורים ואמיצי לב [רד"ק, שד"ל]. עם זאת, בניגוד ליהודה שנמשל לאריה אשר טורף ועומד במקומו ללא פחד, הזאב מאופיין בכך שהוא טורף במהירות ובורח. כך גם שבט בנימין ומלכיו התאפיינו בהצלחות מהירות ופזיזות, שלעיתים לא החזיקו מעמד זמן רב [אור החיים, הטור הארוך, בכור שור]. בנוסף, טבעו החטפני של הזאב נרמז היסטורית במעשה פילגש בגבעה, שם נאלצו בני בנימין לחטוף להם נשים כדי לשקם את השבט [רש"י, רבנו בחיי, צרור המור].
הרובד ההיסטורי: שחר המלכות וחשכת הגלות
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה במושגים "בוקר" ו"ערב" רמז לתקופות שונות בהיסטוריה של עם ישראל, שבהן הושיעו בני בנימין את העם:
בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד – ה"בוקר" מסמל את שחר ימיה של מלכות ישראל, תקופת זריחתה. זהו רמז לשאול המלך, בן שבט בנימין והמלך הראשון, שנלחם באומות רבות סביבו (כמו עמלק ופלשתים) ולקח את שללם [רש"י, רשב"ם, ספורנו, רד"ק].
וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל – ה"ערב" מסמל את שקיעתה של ישראל ואת חשכת הגלות. זהו רמז למרדכי ואסתר, אף הם משבט בנימין, שפעלו בימי גלות בבל ופרס, ניצחו את המן וחילקו את שללו וביתו [רש"י, ספורנו, רד"ק, רבנו בחיי].
מנגד, יש החולקים על חלוקה זו וסבורים כי הפסוק כולו עוסק בשאול המלך בלבד. לפי גישה זו, ה"בוקר" מתייחס לתחילת מלכותו של שאול, אז ניצח ולקח שלל, ואילו ה"ערב" מסמל את סוף מלכותו במלחמת גליית, אז שקעה שמשו והשלל התחלק לאחרים [העמק דבר].
הרובד הרוחני והמקדש
על בסיס תרגום אונקלוס, מפרשים רבים לוקחים את דימוי הזאב הטורף אל עבודת המקדש. בית המקדש והמזבח נבנו בחלקו של שבט בנימין. המזבח נמשל לזאב ה"חוטף" וטורף את הקרבנות המוקרבים עליו. בַּבֹּקֶר מרמז לקרבן התמיד של שחר, ולָעֶרֶב מרמז לקרבן תמיד של בין הערבים, שלאחריו מחלקים הכהנים את שאר הקרבנות וקודשי המקדש [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, צרור המור, נתינה לגר].
הרובד המוסרי: בין הכרח למותרות
בזווית רעיונית שונה, הפסוק משמש כמשל ליחס האדם לרכושו. ה"בוקר", המייצג פנים מאירות, מסמל את צרכיו ההכרחיים של האדם למחייתו. כאשר אדם מבקש את ההכרחי לו (כמו הזאב הטורף כדי לשבוע), הדבר ניתן לו ומתקיים ל"עד". לעומת זאת, ה"ערב" (פנים חשוכות) מסמל את בקשת המותרות והרכוש העודף. רכוש זה אין לו קיום נצחי, ובסופו של דבר האדם יאלץ לעזוב אותו והוא "יחולק" כשלל לאחרים [כלי יקר].