יעקב אבינו מוכיח את בנו הבכור ראובן, ושולל ממנו את זכויות היתר שהיו אמורות להיות שלו מתוקף מעמדו. התוכחה מתמקדת בפגם אופי מהותי של ראובן, שהוביל למעשה חמור בעבר, ובעטיו איבד את ההנהגה.
יעקב פותח באפיון תכונתו של ראובן, וקורא לו פַּחַז כַּמַּיִם. המילה פַּחַז מתארת פזיזות, קלות דעת, בהלה וחוסר שליטה בכעס וביצרים [רמב"ן, שד"ל, רש"י, רלב"ג]. יעקב ממשיל את התנהגותו של ראובן למים, משום שמים ניגרים במהירות וללא מעצור אל המקום הנמוך, וכאשר הם נשפכים מכלי, לא נותר מהם כל רושם, בניגוד לשמן או יין המותירים עקבות [העמק דבר, הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. תכונה זו מעידה על חוסר יציבות פנימית, שכן אדם הנמהר במעשיו מאבד את היכולת לתקן את אשר עיוות [רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
בעקבות פזיזות זו, גוזר עליו יעקב אַל תּוֹתַר. כלומר, לא יהיה לך יתרון על פני אחיך ולא תקבל את החלק העודף שהיה ראוי לך [אבן עזרא, רשב"ם, רש"י]. הפרשנים מסבירים כי ראובן איבד את שלוש המעלות של הבכור: הבכורה לנחלה עברה ליוסף, המלכות ליהודה, והכהונה ללוי [אור החיים, תולדות יצחק]. הסיבה לכך היא שמנהיג ומלך נדרשים למתינות, שיקול דעת ויכולת לשלוט ברוחם, ואילו אדם הפוחז כמים אינו ראוי להנהגה [העמק דבר, תולדות יצחק]. יש המפרשים מילה זו לא כקביעת עובדה אלא כמעין תפילה או אזהרה מתוך כעסו של יעקב, במשמעות של בקשה שלא יהיה לו יתרון [שד"ל, בכור שור].
בהמשך מפרט יעקב את המעשה הספציפי שגרם לכך: כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שראובן לא שכב בפועל עם בלהה, אלא בלבל את יצועי אביו. הוא עשה זאת כדי לפסול אותה מלהוליד ליעקב בנים נוספים שימעיטו מחלקו בבכורה, או מתוך התערבות במערכת היחסים של אביו [רמב"ן, העמק דבר, רבנו בחיי, מלבי"ם, תולדות יצחק]. השימוש בלשון רבים, מִשְׁכְּבֵי, רומז לכך שראובן פגע בשתי מצעות: מיטתו של יעקב ומיטתה של השכינה [רבנו בחיי, תורה תמימה], או שפגם בשני ממדים – במעשה ובמחשבה [אור החיים].
יעקב מסיים את תוכחתו במילים אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה. המילה יְצוּעִי משמעותה מצעים ומיטה שעליה שוכבים [שד"ל, רש"י, אדרת אליהו]. לגבי משמעות המילה עָלָה, קיימות מספר גישות מרכזיות. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא לשכינה, שדרכה הייתה לעלות ולשרות על מיטתו של יעקב, וראובן במעשהו חילל וסילק אותה [רמב"ן, ספורנו, רש"י, הטור הארוך]. גישה שנייה מפרשת שהמילה עָלָה מבטאת סילוק והפסקה, כלומר, מאותו יום שחיללת את משכבי, נסתלקתי מבלהה ולא שכבתי עמה יותר [אבן עזרא, רד"ק, רלב"ג, חזקוני]. גישה שלישית סבורה שיעקב מדבר על עצמו בלשון נסתר מטעמי כבוד, כלומר: "חיללת אותי, את מי שעלה על היצוע" [רמב"ן, ביאור יש"ר], או שראובן חילל את עצמו וירד מקדושתו בעקבות המעשה [בכור שור, חזקוני, שטיינזלץ]. כך, המהירות הפזיזה שבה ניסה ראובן להבטיח לעצמו את מעמדו, היא זו שהביאה עליו את אובדן היתרון לתמיד.