יעקב אבינו מתנער ממעשיהם האלימים והפזיזים של בניו שמעון ולוי, ומביע הסתייגות מוחלטת מדרכם. דבריו משקפים רצון עמוק להפריד את שמו ומורשתו מפעולות של זעם ואכזריות, ומציגים ניתוח נוקב של מניעיהם.
הפסוק פותח בתקבולת המציגה התפתחות של פעולה: בְּסֹדָם מתייחס לשלב התכנון החשאי וההתייעצות הנסתרת, בעוד בִּקְהָלָם מתאר את שלב הביצוע הפומבי וההתאספות הגלויה [הכתב והקבלה, מלבי"ם, רש"ר הירש]. כלפי שני שלבים אלו מצהיר יעקב אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי ומוסיף אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי. המילה תֵּחַד נגזרת מהשורש י.ח.ד, ומשמעותה אל תתייחד ואל תצטרף [אבן עזרא, שד"ל, רד"ק]. הפרשנים מסבירים כי המונח כְּבֹדִי משמש כאן כמילה נרדפת לנפש, שהיא החלק המכובד והעליון שבאדם, או ככינוי לרוח הקודש וההשראה האלוהית השורה על הצדיק, שיעקב מבקש שלא תתחלל בחברתם [אבן עזרא, רד"ק, ביאור יש"ר, אם למקרא].
באשר למשמעות ההיסטורית של התנערות זו, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה קושרת את הפסוק למעשה הריגת אנשי שכם. יעקב מצהיר כי לא היה שותף כלל לעצתם להרוג את תושבי העיר, ואינו מסכים לדרך שבה פעלו [רמב"ן, רד"ק, רשב"ם]. לעומת זאת, גישה מדרשית נרחבת רואה בפסוק נבואה ותפילה לעתיד. לפי קו מחשבה זה, יעקב מבקש ששמו לא יוזכר בתורה בהקשר לחטאים העתידיים של צאצאי שבטים אלו: בְּסֹדָם רומז למעשה זמרי בן סלוא משבט שמעון שחטא עם המדיינית בשיטים, ובִּקְהָלָם מתייחס לעדת קורח משבט לוי שנקהלו וחלקו על משה [רש"י, גור אריה, מזרחי, תורה תמימה].
בחלקו השני של הפסוק, יעקב מפרט ומנמק את הסתייגותו: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ. המילה אִישׁ משמשת כאן כשם קיבוצי המתאר את כלל אנשי שכם [רד"ק, שד"ל, רש"י]. הפרשנים מדגישים כי ההריגה נעשתה מתוך אַפָּם – חרון אף וזעם בוער שגרם להם לאבד שליטה ולהרוג ללא הבחנה [העמק דבר, רמב"ן]. ההנגדה לכך מופיעה מיד לאחר מכן במילים וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר. בעוד שההריגה נעשתה מתוך כעס מתפרץ, הפעולה השנייה נעשתה מתוך רְצֹנָם – לאחר ששככה חמתם. פעולה קרה ומחושבת זו, שנעשתה מתוך שרירות לב ורצון להשחית, מעידה על אכזריות עמוקה אף יותר [העמק דבר, ביאור יש"ר, מלבי"ם].
הביטוי עִקְּרוּ־שׁוֹר זכה למגוון רחב של פירושים המשלימים זה את זה. כפשוטו, הכוונה היא שהם חתכו באכזריות את גידי הרגליים של בהמות המשא של אנשי שכם כדי להשחיתן, או שבזזו ועקרו את כל מקניהם [רמב"ן, שד"ל, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. קבוצת פרשנים אחרת מציעה כי המילה שׁוֹר משמעותה כאן "שור" (חומה), שכן האותיות חולם ושורק מתחלפות לעיתים במקרא. לפי פירוש זה, לאחר שהרגו את האנשים, הם הרסו ועקרו את חומות העיר המבוצרת שכם [רמב"ן, רד"ק, חזקוני, נתינה לגר]. פירוש נוסף רואה במילה שׁוֹר דימוי מטפורי לאדם חזק או לשליט, ורומז להריגתם של חמור ושכם בנו, נשיאי הארץ [רמב"ן, רד"ק, רלב"ג].
לבסוף, גישה פרשנית ענפה קושרת את הביטוי למכירת יוסף, המשול לשור (על בסיס הפסוק שמברך את יוסף "בכור שורו הדר לו"). לפי כיוון זה, האחים תכננו לעקור את יוסף מן העולם. אף שלא הרגוהו בפועל, עצם המחשבה הרעה והמעשים שעשו ביישוב הדעת – כהשלכתו לבור וקביעת גורלו לעבדות – נחשבים להם כאילו עקרוהו לחלוטין [רש"י, אור החיים, חומת אנך, משכיל לדוד].