בפסוק זה מגיע יעקב לשיא תוכחתו כלפי שמעון ולוי בעקבות מעשיהם בשכם. במקום לברך אותם, הוא מתמקד בשורש הבעיה שלהם, המזג הסוער והקיצוני, וגוזר עליהם פיצול דמוגרפי וגיאוגרפי כדי לנטרל את הסכנה הטמונה באחדותם.
אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה
הפרשנים מדגישים פה אחד כי יעקב נזהר שלא לקלל את בניו עצמם, אלא קילל אך ורק את מידת הכעס שלהם [רש"י, תורה תמימה, רש"ר הירש]. משמעות הקללה היא למעשה תפילה ונבואה שכוחם יחסר וימעט, כך שלא יצליחו להוציא לפועל תוכניות הרסניות, ושלא יוכלו לשלוט באחיהם [אבן עזרא, רד"ק, רשב"ם, בכור שור].
הפרשנים מבחינים בין חלקי הביטוי: אַפָּם מתייחס לכעס החיצוני והגלוי, המבטא עזות פנים כלפי מי שחטא כנגדם, בעוד שעֶבְרָתָם מתארת זעם פנימי, עמוק וחסר מעצורים, המבטא קשיות עורף ופוגע גם בחפים מפשע שנקלעים לדרכם [כלי יקר, רש"ר הירש, מלבי"ם, העמק דבר].
יש שרואים בקללה זו ברכה סמויה, שכן בכך שקילל את הכעס, הוא למעשה בירך אותם שהזעם לא ישלוט בהם [תורה תמימה, חזקוני]. גישה אחרת מסבירה שיעקב קילל רק את החלק הקיצוני והעודף של הכעס, אך השאיר בהם את המידה הטבעית הנדרשת כדי לקנא לה' ולעשות משפט ברשעים בעת הצורך [אור החיים, מלבי"ם]. מעבר לכך, יש המציינים כי המילה אָרוּר היא אחת ממספר מילים בודדות בתורה שאין להן הכרע ברור מבחינת טעמי המקרא, וישנה אפשרות שהיא מוסבת בכלל על הפסוק הקודם [מנחת שי, תורה תמימה]. כפילות הלשון בחלק זה של הפסוק נועדה לחזק ולהדגיש את חומרת הדברים באמצעות מילים נרדפות [אבן עזרא, רד"ק, אבי עזר].
אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל
כדי למנוע משמעון ולוי לחבור יחד למעשי אלימות נוספים, גוזר עליהם יעקב הפרדה מוחלטת [רשב"ם, רבנו בחיי, שד"ל]. ברמה הגיאוגרפית וההיסטורית, הדבר בא לידי ביטוי בכך ששבט שמעון לא קיבל נחלה עצמאית אלא עריו פוזרו והובלעו בתוך נחלת שבט יהודה, ואילו שבט לוי לא קיבל נחלה כלל, אלא פוזר בארבעים ושמונה ערי מקלט ברחבי הארץ [אבן עזרא, רד"ק, רבנו בחיי, חזקוני].
ברמה החברתית והכלכלית, הפיזור נועד לחנך אותם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששבט שמעון הפך לשבט של עניים, סופרים ומלמדי תינוקות המחזרים על הפתחים, בעוד שבט לוי הפך תלוי במתנות כהונה ובמעשרות שאסף בגורנות. התלות המוחלטת בבריות נועדה לשבור את גאוותם, לאלץ אותם לנהוג בסבלנות ולהכחיד את מידת הכעס וההקפדה שטבועה בהם, שכן אדם כעסן וקפדן אינו יכול להתקיים ממתנות או להצליח כמלמד [רש"י, רד"ק, פרדס יוסף, נחלת יעקב]. עם זאת, לוי זכה שפיזורו ייעשה בדרך של כבוד, כנושאי המשרה הרוחנית והתורנית של העם [רש"י, צאינה וראינה].
זווית ראייה נוספת ומרתקת בקרב הפרשנים רואה בפיזור זה מהלך אסטרטגי לטובת עם ישראל כולו. תכונות כמו עזות, קנאות וקשיות עורף אינן רעות מיסודן, והן הופכות למסוכנות רק כשהן מרוכזות במקום אחד ובכמות גדולה. על ידי חלוקתם, יעקב פיזר את האש וההתלהבות של שמעון ולוי במינונים קטנים בתוך כלל האומה. פיזור זה נועד להחדיר בעם ישראל את העוז הנדרש כדי לעמוד בתוקף על עקרונות הדת, ואת קשיות העורף החיובית המאפשרת לאומה לשרוד בגלות מבלי להיכנע להשפעות זרות [כלי יקר, רש"ר הירש, העמק דבר, חתם סופר].