בדברי הפרידה של יעקב מבניו, פנייתו לראובן בנו הבכור טעונה ברגשות מעורבים. הדברים משלבים הכרה עמוקה בפוטנציאל העצום שהיה טמון בראובן מעצם לידתו, יחד עם תוכחה כאובה על אובדן אותה גדולה עתידית. הטקסט מציג את המעלות הטבעיות והרוחניות שהיו אמורות להיות מנת חלקו של הבכור, ואשר נשללו ממנו בשל מעשיו.
הפרשנים מסכימים כי פתיחת הפסוק, רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, נועדה להדגיש את מעלתו המקורית של ראובן. המונח אוֹנִי מתפרש בקרב רוב המפרשים כמילה נרדפת לכוח וגבורה, כאשר הכפילות של הצירוף נועדה לחזק את ההדגשה [רשב"ם, אבן עזרא, בכור שור]. עם זאת, יש המבחינים בין המונחים ומסבירים כי "כוח" מציין את העוצמה הפנימית הנסתרת, בעוד "און" הוא הוצאת הכוח הזה מן הכוח אל הפועל [מלבי"ם]. גישה שונה מפרשת את המילה אוֹנִי כממון ורכוש, כלומר ראובן הוא ראשית הונו ורכושו של יעקב [רשב"ם, חזקוני].
רובד נוסף בפרשנות מצביע על טהרתו האישית של יעקב. הביטוי רֵאשִׁית אוֹנִי מלמד שראובן נוצר מהטיפה הראשונה של יעקב, ששמר על קדושתו ולא חווה קרי מעולם עד גיל מבוגר [רש"י, אור החיים, מזרחי, גור אריה]. יעקב מדגיש זאת כדי להבהיר שחטאו של ראובן בהמשך לא נבע מפגם או טומאה מולדים מצד אביו, אלא מבחירתו שלו, או לכל היותר מפגם קל במחשבתו של יעקב, שבעת ההתעברות חשב שהוא נמצא עם רחל ולא עם לאה [אור החיים, אלשיך].
מעצם היותו בכור וראשית הכוח, ראובן היה ראוי לשלוש מעלות מרכזיות, הרמוזות במילים יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מונה את שלוש המתנות שיועדו לבכור: הבכורה עצמה (הזכות לנחלה של פי שניים), הכהונה והמלכות [תרגום אונקלוס, רש"י, ספורנו, רבנו בחיי, תולדות יצחק]. המילה שְׂאֵת מסמלת את הכהונה, מלשון "נשיאות כפיים" או נשיאת עוון העם, ואילו המילה עָז מסמלת את המלכות, שכן מלך זקוק לעוז ותקיפות כדי לשלוט ולהילחם באויביו.
גישה אחרת, פשטנית יותר, מסבירה כי שְׂאֵת משמעותה רוממות, גדולה והתנשאות טבעית על שאר האחים, ואילו עָז מציין יתרון בגבורה צבאית [רמב"ן, רלב"ג, העמק דבר].
למרות ההבטחה הגדולה, המילה יֶתֶר טומנת בחובה גם את הטרגדיה של ראובן. הפסוק אינו מתאר את מה שיש לו כעת, אלא את מה שהיה ראוי שיהיה לו [מזרחי, רד"ק, צרור המור]. בשל פחיזותו וקלות דעתו, שנמשלה למים נמהרים, הוא איבד את היתרונות הללו: הבכורה עברה ליוסף, הכהונה ללוי, והמלכות ליהודה [רבנו בחיי, דעת זקנים]. מלך זקוק למתינות בשיפוט, וכהן נדרש להשרות שכינה, תכונות שראובן פגם בהן כשבלבל את יצועי אביו [כלי יקר].
עם זאת, פרשנים רבים מדגישים שיעקב לא שלל מראובן את עצם מעמדו הבסיסי. הוא איבד את היתרון והעודפות על פני אחיו, אך עדיין נותר עם הברכה של שוויון צבאי ומספרי כשאר השבטים, ושמר על התואר "בכור" לעניין ייחוס ומפקד [כלי יקר, נחלת יעקב, אלשיך]. יתרה מזאת, אף שהפסיד את הבכורה החומרית והשלטונית, ראובן זכה בבכורה רוחנית ייחודית, שכן הוא היה הראשון שהחל בדרך של עשיית תשובה, ובכך הפך ל"בכור לתשובה" [חתם סופר].