רגעיו האחרונים של בחיר האבות מתאפיינים בשלווה, בשליטה מוחלטת ובמעבר הרמוני מהנהגת המשפחה בעולם החומר אל חיי הנצח. כאשר הכתוב מציין וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּת, ניכר כי יעקב סיים למסור לבניו שורת הנהגות, אזהרות ומוסרים, שאף לא כולם נכתבו במפורש [העמק דבר]. בין היתר, הוא הורה להם במדויק מי יישא את ארונו, תוך שהוא פוטר את לוי ויוסף ממשימה זו, כדי לסמל את התעלותם מעל שעבוד מצרים הקרב [חומש קה"ת]. הפרשנים לומדים מפסוק זה על שליטתו המוחלטת של יעקב ביום מותו; מלאך המוות לא יכול היה לשלוט בו עד שסיים את כל צוואתו מרצונו החופשי [אור החיים]. יתרה מכך, מתוך הקישור בין סיום הצוואה לגוויעה, נלמד הכלל ש"אין אדם מת אלא מתוך הבטלה" – כל עוד היה יעקב עסוק בתפקידו ובציווי בניו, הוא המשיך לחיות [תורה תמימה]. מצבו מתואר כעין אדם העומד להפליג למדינה אחרת, המסדר בנחת את ענייני הדרך ומדריך את בני ביתו כיצד לנהוג בהיעדרו [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לביטוי וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל־הַמִּטָּה היא תיאור של תנועה פיזית. לאורך מתן הברכות יעקב התחזק וישב על המיטה כאשר רגליו משתלשלות מטה אל הקרקע. כעת, משסיים את דבריו, הוא הכניס את רגליו פנימה ונשכב על המיטה. פעולה זו מדגישה את הכוח העצום שהעניק לו ה' לעמוד במשימתו, שכן הוא הצליח לשבת זקוף עד רגעיו האחרונים ממש [רשב"ם, רד"ק].
בתיאור הסתלקותו, הכתוב אומר וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו, אך בולטת בהיעדרה המילה "וימת". עובדה זו הובילה את חז"ל והפרשנים לקביעה המפורסמת כי "יעקב אבינו לא מת". אך כיצד ניתן לומר זאת, הרי מיד לאחר מכן מסופר שהמצרים חנטו אותו ובניו קברו אותו?
הפרשנים מציעים מספר אפיקים להבנת עניין זה. הגישה הראשונה מתמקדת בטהרת גופו ונפשו. מיתתו של יעקב הייתה קלה וללא צער [רד"ק], בבחינת מיתת נשיקה על ידי השכינה [רקנאטי]. גוויעתו הייתה רק פרידה של הרוח מלבוש החומר [מלבי"ם], ללא כל שלטון של כוחות טומאה או זוהמה בגופו [אלשיך, משכיל לדוד]. בשל קדושתו העצומה, נשמתו נותרה מרחפת וקשורה לגוף רוחני וזך, המאפשר לו לשוב ולהופיע בעולם [רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה]. למעשה, רק בעיני המצרים והחונטים היה נראה שיעקב מת כדרך כל אדם [ברטנורא, תורה תמימה].
הגישה השנייה מסבירה את הדברים במישור ההמשכיות והנצח. יעקב אינו מוגדר כמת משום ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כלומר, מאחר שהותיר אחריו בנים צדיקים הממשיכים את דרכו ועוסקים בתורה, המהות שלו קיימת לנצח. הקשר בין האב לבניו מבטל את משמעות המוות הפיזי, וזכותו ממשיכה להגן על עם ישראל מדור לדור כאילו הוא עדיין מהלך בתוכם חי וקיים [גור אריה, תורה תמימה, דברי דוד, נחלת יעקב].