רגע הפרידה של בן מאביו מגיע לשיאו הרגשי באמצעות פעולות פיזיות של אבל, בכי ונשיקה אחרונה. ההתמקדות הבלעדית בתגובתו של יוסף, לעומת שאר האחים, מאירה את עומק הקשר הייחודי ששרר בינו לבין יעקב, קשר שעוצב מתוך אהבה עמוקה ושנות פרידה ארוכות.
השאלה מדוע מוזכר רק יוסף זוכה למספר התייחסויות. יש המבארים כי אכן גם שאר האחים בכו ונפלו על פניהם, אך הכתוב בחר להתחיל ביוסף ולהתמקד בו מפאת חשיבותו, כבודו ומעמדו הרם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המצביעים על כך שאבלו של יוסף בלט באופן מיוחד בשל הקשר הקרוב שהיה לו עם אביו בנעוריו, ואולי אף מתוך רצון לכפר על עשרים ושתיים השנים שבהן היו מנותקים [ברכת אשר על התורה].
המילים וַיִּפֹּל יוֹסֵף מבטאות סערת רגשות עזה, מצב שבו האדם קורס ונופל כמעט ללא שליטה [רש"ר הירש]. לצד ההיבט הרגשי, הנפילה על פני האב נועדה לקיים את הבטחת ה' ליעקב טרם ירידתו למצרים: "ויוסף ישית ידו על עיניך". כלומר, יוסף רכן מעל אביו כדי לעצום את עיניו [צרור המור, ביאור יש"ר]. זווית נוספת מציעה כי יוסף עמד סמוך מאוד ליעקב ברגעיו האחרונים. כאשר שפע רוח הקודש האיר את יעקב כנר רגע לפני שכבה, הוא לחש ליוסף בחשאי את סימני הגאולה העתידית. יוסף רכן והביט על שפתי אביו הגווע כדי לשמוע את סודותיו, ולכן נפל על פניו יותר משאר הבנים [העמק דבר, ברכת אשר על התורה].
לאחר מכן נאמר וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ. הבכי כאן אינו בכי רגיל של אבל על מת, שכן כולם בכו מרה, אלא התפרצות של אהבה שנבעה מהקשר הנפשי העמוק ביניהם [העמק דבר]. לאחר שבכה עד רוויה, העניק יוסף לאביו נשיקה של פרידה [העמק דבר, צרור המור, רש"ר הירש]. אף על פי שבדרך כלל ראוי להימנע מנשיקת מת בשל טומאתו החמורה, יוסף נשק ליעקב משום שמבחינה רוחנית יעקב נחשב כחי, ומיתתו משולה למצב של שינה ותרדמה עמוקה [אור החיים].