רגעי השיא של המפגש בין יוסף לאחיו לאחר מות יעקב מגיעים לפתרון דרמטי, כאשר יוסף מסיר מלבם את החשש מפני נקמה. במקום להתמקד בעלבון האישי, הוא מעביר את כובד המשקל אל ההשגחה העליונה, ומשרטט גבול ברור בין סמכות האדם לסמכות הבורא.
המוקד הפרשני בפסוק נע סביב צירוף המילים הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. רוב הפרשנים מבינים זאת כשאלת תמיהה: וכי במקומו של ה' אני נמצא? לעומת זאת, גישה אחרת רואה באות ה"א שבמילה הֲתַחַת ה"א ודאית ולא שאלתית, ומפרשת את המשפט כהצהרה: אני נמצא תחת מרותו של ה' וירא מפניו [רבנו בחיי, רלב"ג, דעת זקנים, מחוקקי יהודה].
לפי הגישה המרכזית, יוסף משתמש בניסיון העבר כדי להוכיח לאחיו את מוגבלות הכוח האנושי. הרי האחים, שהיו רבים, תכננו לעשות לו רעה, אך לא עלה בידם להוציא את תוכניתם אל הפועל משום שה' הפך את מחשבתם לטובה. אם כך, קל וחומר שיוסף אינו יכול להרע להם לבדו בניגוד לרצון ה' [רש"י, רלב"ג, ביאור יש"ר, ברכת אשר]. יתרה מכך, כמלך, יוסף מכיר בכך שלבו מסור ביד ה', ואין ביכולתו לעשות דבר מלבד מה שיחפוץ הבורא [פני דוד].
מתוך תפיסה זו של השגחה, הפרשנים מבחינים בין משפט האדם למשפט שמים. ה' בוחן כליות ולב ודן את האדם על פי כוונותיו, אך בשר ודם יכול לשפוט רק על פי התוצאה המעשית. מכיוון שבפועל מעשי האחים הובילו להצלת חיים, יוסף אינו יכול לשפוט אותם על כוונתם הרעה, ואף רואה בהם שליחי השגחה שראויים להכרת הטוב [שד"ל, רש"ר הירש]. יוסף מבהיר כי אינו יכול לשמש כבית דין המבטל את גזרותיו של בית דין גבוה ממנו, שהרי בסופו של דבר הם פעלו כשליחי המקום [ספורנו, חתם סופר].
עם זאת, אין משמעות הדבר שהחטא נמחק כליל. יוסף מסביר לאחיו כי על אף שהוא מוחל להם במישור האנושי ואינו נוטר טינה, כפרתם האמיתית ועונשם מסורים בלעדית לידי ה'. פגיעה באדם אחר מחייבת בדיני שמים, ואין בסמכותו של הנפגע לפטור את הפוגע ממשפט אלוהי [אור החיים, פרדס יוסף, ביאור שטיינזלץ].
התבטאות זו של יוסף מגיעה בתגובה לנפילת האחים לפניו והצעתם להיות לו לעבדים. יוסף מזדעזע מעצם הרעיון ושואל וכי במקום ה' אני שאקח אתכם לעבדים, הרי בני ישראל הם עבדי ה' בלבד, וקבלתם כעבדים לבשר ודם תהווה פגיעה בכבוד שמים [אבן עזרא, העמק דבר, הטור הארוך].
לבסוף, יוסף מונע גם משיקולים אישיים של יראת חטא ומוסר. הוא חושש תמיד ממדת הדין, ומבין שאם ינצל את מעמדו כדי להתאכזר לאחיו, הוא עלול לאבד את טובתו וגדולתו [פני דוד]. בנוסף, הוא חס על שמו הטוב, שכן פגיעה באחיו לאחר שהזמינם למצרים והבטיח את שלומם תיתפס כמעשה של חוסר אמינות ובגידה בביטחונם [בכור שור].