לאחר מסע הלוויה ההמוני והמפואר שיצא ממצרים, חל שינוי באופי המסע, והאחריות עוברת לידיהם הבלעדיות של בני יעקב. עד הגעתם לגבול כנען, השתתפו המצרים במסע והכבוד התבטא בהמון הרב, אך המצרים לא חצו את הירדן. מנקודה זו ואילך, הבנים לבדם נשאו את המיטה כדי לקיים את צוואת אביהם במדויק [רש"ר הירש, העמק דבר].
הקביעה וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ מהווה כלל, כאשר פירוט המעשה עצמו וכיצד בדיוק נשאו אותו מופיע בפסוק הבא [ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה, רש"י]. המילה כֵּן מתפרשת לא רק כאישור עשייה, אלא במשמעות של בסיס ויסוד. הבנים קיימו את ההוראות לא משום שהבינו את ההיגיון שבהן, אלא ביססו את מעשיהם אך ורק על עצם הציווי של אביהם. מתוך כך נלמד עיקרון רוחני עמוק לגבי קיום מצוות ה׳ – עשייה מתוך קבלת עול מוחלטת ולא רק מתוך הבנת טעם המצווה [העמק דבר].
המילים כַּאֲשֶׁר צִוָּם מקפלות בתוכן הנחיות קפדניות של יעקב לגבי זהות נושאי המיטה וסדר נשיאתה. יעקב ציווה שרק בניו יישאו אותו, ופסל לחלוטין השתתפות של מצריים או של נכדיו במעמד זה [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. פסילת הנכדים נבעה מכך שחלקם נולדו לנשים כנעניות. נקודה זו מעוררת דיון נרחב בקרב הפרשנים אודות נשותיהם של השבטים: בעוד שיש הסבורים כי האחים אכן נשאו נשים כנעניות מקומיות מחוסר ברירה, אחרים מקשים כיצד ייתכן שעברו על אזהרותיהם החמורות של אברהם ויצחק בנושא. משום כך, יש המפרשים שהמילה כנענית מתייחסת למעשה לבת של סוחר, או מצביעה על מקרים חריגים כמו שמעון שנשא את דינה אחותו לאחר המעשה בשכם [הטור הארוך, מזרחי, פענח רזא, יריעות שלמה].
בנוסף לזהות הנושאים, יעקב ציווה על מערך נשיאה מדויק: שלושה שבטים בכל אחד מארבעת צידי המיטה. שבט לוי פוטר מנשיאת המיטה משום שעתיד לשאת את ארון הברית של ה׳, ויוסף פוטר מפאת כבוד מלכותו. את מקומם תפסו אפרים ומנשה. סידור זה חפף באופן מדויק לסדר נשיאת הדגלים העתידי של בני ישראל במדבר, והבטיח כי קיום הצוואה יביא להשראת שכינת ה׳ בתוכם בעתיד [רבנו בחיי, צאינה וראינה, העמק דבר].
ברובד העמוק, ההקפדה היתרה של הבנים על ביצוע הציווי משקפת את התרחקותם המוחלטת מעבודה זרה ואת דבקותם באמונת ישראל, כפי שביקש יעקב לוודא טרם מותו [קיצור בעל הטורים].