מסע ההלוויה של יעקב לכנען היה אירוע חסר תקדים בהיקפו, שבו חברו יחד משפחת המנוח וצמרת ההנהגה המצרית. לא פחות מתשע קבוצות שונות הרכיבו את שיירת הענק שיצאה ממצרים, החל מיוסף עצמו ועד לצוותי הרכב והפרשים [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. ההשתתפות המצרית הנרחבת במסע נבעה משתי סיבות עיקריות: הערצה אישית ליעקב, שנחשב לחכם גדול בעיני חכמי הדור [ספורנו, ביאור יש"ר], וכבוד רב ליוסף, שבעטיו הצטרפו המצרים למסע מעצמם וללא פקודה מפורשת מן המלך [ספורנו, העמק דבר]. יתרה מזאת, הלוויה המכובדת קיימה את החובה המוסרית של ליווי המת, בדומה לעקרון הנלמד ממצוות עגלה ערופה, כדי להבטיח שהנפטר לא יצא לדרכו האחרונה ללא לוויה ראויה [קיצור בעל הטורים].
התואר זקנֵי אינו מתייחס בהכרח לאנשים באים בימים, אלא מהווה מונח של כבוד וחשיבות המציין שופטים ושרים [שד"ל]. הכתוב מחלק אותם לשתי קבוצות: שרי החצר הבכירים ביותר של המלך, ושרי הממשל הבכירים של המדינה כולה [רש"ר הירש]. באשר לביטוי כׇּל עַבְדֵי פַרְעֹה, מאחר שלא ייתכן שהמלך נותר בארמונו ללא משרתים כלל, יש המפרשים כי הכוונה היא לכלל אנשי מצרים המכונים כאן עבדי המלך [אבן עזרא, מחוקקי יהודה].
הפרשנים עומדים על השימוש המדויק במילה אִתּוֹ. מילה זו מורה על חיבור בין שווים במעמדם, ולכן היא מתארת את שרי מצרים החשובים שהלכו עם יוסף באותה שורה, בניגוד למילה "עמו" המופיעה בהמשך ביחס לצוותי הרכב והפרשים הנחותים יותר במעמדם [הכתב והקבלה]. מנגד, יש הסבורים כי המילה אִתּוֹ מרמזת דווקא על ריחוק מסוים; השרים אמנם עלו לכבודו של יוסף, אך עמדו מנגד ולא התרועעו עמו, מתוך התחשבות באבלו הכבד [העמק דבר]. הנוכחות הצבאית המלווה של הרכב והפרשים נועדה, בין היתר, להגנה מפני אפשרות של פריצת מלחמה בדרך [צרור המור].
שינוי מעניין ניכר בסדר הצועדים. ביציאה למסע הקבורה, המצרים מוזכרים לפני משפחת יעקב, אך בחזרה ממנו הסדר מתהפך וישראל מוזכרים ראשונים. הדבר נובע מכך שבתחילה המצרים לא נהגו בישראל כבוד מספק, אך לאחר שראו את הכבוד הגדול וההספד העצום שנחל יעקב בפטירתו, שינו את יחסם ונתנו לישראל זכות קדימה [תורה תמימה].
לבסוף, התגייסותו המוחלטת של יוסף לקבורת אביו, למרות שכל אחיו השתתפו עמו במלאכה, זיכתה אותו בגמול של מידה כנגד מידה. כשם שיוסף, הגדול והחשוב באחים, טרח בקבורת אביו, כך זכה שגדול האומה, משה רבנו, יתעסק בעצמו בקבורת עצמותיו של יוסף בעת היציאה ממצרים [תורה תמימה].