סוף ימיו של יוסף מתאפיין בהתבססות משפחתו בארץ הזרה ובמורכבות שנוצרה בעקבות מעמדו הרם. המילה וַיֵּשֶׁב מצביעה על מגורים מתוך רוגע, ללא מאמץ וללא דאגות [רש"ר הירש], והיא משמשת כמשפט סיכום כללי לאחר פירוט האירועים שקדמו לו [ביאור יש"ר]. עם זאת, תיאור ישיבתם הקבועה במצרים מעורר פליאה מסוימת, שכן בני יעקב הצהירו בתחילה שבאו רק לגור בה באופן זמני, ואילו כעת נראה שהשתקעו בה לצד יוסף המשנה למלך [ברכת אשר על התורה].
באשר למערכת היחסים המשתקפת במילים הוּא וּבֵית אָבִיו, עולות שתי גישות באשר לדינמיקה המשפחתית. גישה אחת רואה באחיו ובבני משפחותיהם אנשים הטפלים ליוסף, שכן הוא הפך לראש המשפחה הבלתי מעורער מתוקף תפקידו הרם והיותו המפרנס של כולם [ברכת אשר על התורה]. מנגד, יש הסבורים כי יוסף השתדל בכל מאודו להשוות את תנאי ישיבתו לאלו של בית אביו, כדי לטשטש את הבדלי המעמדות ולא לתת תחושה שהוא המושל והם תלויים בו [העמק דבר].
ציון שנות חייו, וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים, אינו רק פרט היסטורי. אריכות ימים זו אפשרה ליוסף לגדל את נכדיו בביתו, להנחיל להם את מידותיו הטובות ולחנכם בדרך ישרה [צאינה וראינה]. עם זאת, כפילות הציון של גילו כאן, ושוב בפסוק המאוחר יותר המתאר את מותו, טומנת בחובה ביקורת נסתרת ולפיה שנותיו למעשה התקצרו בגלל שנהג בשררה. סמיכות הדברים מלמדת שחרף מאמציו של יוסף לחיות בשוויון עם אחיו, מעמדו העצום גרם לכך שבעל כורחו, ואף בשגגה, הפגין לעיתים סמכות ואדנות כלפיהם – ועל כך נענש בקיצור ימיו [העמק דבר].