תהליך שימור גופו של אבי האומה והאבל הלאומי שבעקבותיו מפגישים בין מנהגי המלוכה המצריים לבין מסורת ישראל. מלאכת החניטה, שנועדה לשמר את צורת המת לזמן רב, דרשה עבודה עדינה וממושכת שבה משחו את הגוף במיני סמים מדי יום [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. תהליך זה לא התעכב, אלא החל מיד עם הפטירה [העמק דבר].
הפרשנים מתמקדים בביטוי וַיִּמְלְאוּ לוֹ, ומסבירים כי השורש מ.ל.א מציין השלמה של פרק זמן קצוב וידוע מראש. מכיוון שלתהליך החניטה המצרי היה זמן קבוע של ארבעים יום בדיוק, התורה משתמשת בלשון של "מילוי" והשלמה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. באשר למילה מִצְרַיִם, יש המפרשים אותה כאילו נכתבה עם האות בי"ת, כלומר שהבכי התקיים "במצרים" [חזקוני, בכור שור].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששבעים ימי הבכי מורכבים למעשה משתי תקופות נפרדות: ארבעים ימי החניטה, ועוד שלושים ימי אבל. תקופת השלושים תואמת את מנהג האבלות על אנשים גדולים, כפי שמצינו מאוחר יותר אצל משה ואהרן. מבחינה היסטורית, אורך זמן זה של שבעים יום הלם את מנהגי האבלות המצריים על מותם של מלכים [אם למקרא].
על פי רוב, דיני האבלות והבכי מתחילים רק לאחר הקבורה. אולם, מכיוון שיעקב נחנט והיה עתיד להילקח למסע קבורה ארוך בארץ כנען, לא היה ניתן לקיים את האבל במצרים לאחר סתימת הגולל, ולכן קיימו אותו באופן חריג לפני כן [רד"ק, שד"ל, רש"ר הירש]. סביב תזמון הבכי קיימת מחלוקת. יש הסבורים כי שלושים ימי הבכי הרשמיים החלו רק לאחר שהסתיימו ארבעים ימי החניטה, שכן בזמן ההתעסקות הפיזית והטרחה סביב המת אין פנאי לבכות [גור אריה, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הטוענים כי לא ייתכן שבמהלך ארבעים הימים הראשונים, בהם הכאב טרי וגדול, לא בכו כלל, שהרי הבכייה אינה פעולה רצונית אלא התפרצות טבעית [משכיל לדוד].
התפרצות זו באה לידי ביטוי במילה וַיִּבְכּוּ. הבכי מוסבר כתגובה פיזית בלתי נשלטת הנובעת ממבוכה וסערת רגשות בלב, המשתחררת החוצה באמצעות דמעות וקול [הכתב והקבלה]. הבנה זו שוללת את האפשרות שהמצרים בכו רק מן השפה ולחוץ כדי לכבד את יוסף השליט, שכן בכי אמיתי אינו פעולה שאדם יכול לעשות רק מתוך נימוס או חובה פוליטית [מזרחי, שפתי חכמים]. המצרים בכו באמת משום שהכירו בגדולתו של יעקב וראו בו אדם הראוי לכבוד מלכות [ספורנו]. הם קוננו על זיוו והדרו של הצדיק שהסתלק מן העיר [שפתי כהן], ומעל לכל, בכו מתוך הכרת הטוב; הם זכרו היטב שעם הגעתו למצרים הגיעה עמו הברכה, מי הנילוס עלו, והרעב הכבד שהיה אמור להימשך שנים רבות פסק מוקדם מן הצפוי [רש"י, רד"ק, פרדס יוסף].
כהוקרה היסטורית על חסד זה שעשו המצרים כשבכו על יעקב, מציינים חז"ל כי אומות העולם זכו לימים של קורת רוח. שבעים ימי הבכי עמדו להם לזכות דורות רבים לאחר מכן, כשקיבלו תקופה של שבעים ימי רווחה בין גזירת ההשמדה של המן לבין איגרות ההצלה של מרדכי [תורה תמימה].